"אלפיים שנה היינו 'היהודי הנודד', זזנו ממקום למקום בלי נקודת אחיזה, ועכשיו יהודי תמיד עוזב את הבית שלו או חוזר אליו. יש נקודת ציון, יש מדינה, ויש לה שער כניסה ויציאה.
"בנתב"ג אפשר תמיד לפגוש את כל המגזרים של עם ישראל, וכולם באווירה טובה, עם מזוודות, בדרך לאנשהו. גם בטיסות יש הזדמנות למפגשים שבדרך כלל לא קורים. יצא לי לראות בדרך לניו יורק או בחזרה שיחות נפש שלא היו מתקיימות על הקרקע, רק באוויר.
"בשנים האחרונות יש תמיד תערוכת תמונות מרגשת בנתב"ג. אני מהמאחרים, אז אני תמיד רצה עם המזוודה, ומצטערת שאין לי זמן להתעכב על הרגעים שמונצחים שם. שלא לדבר על הקלישאה הכי ישראלית - מחיאות הכפיים בנחיתת המטוס. לא ראיתי את זה באף מקום אחר בעולם, וגיליתי שאפילו כשאני בלי הילדים אני מוחאת כפיים ככה בשקט, סמלית, חלק מההרגל".