קשיש חותם על צוואה / צילום: Shutterstock, Photographee.eu
כולם כבר מכירים את המושג "ניכור הורי", המתייחס למצב שבו אחד ההורים מסית את הילדים נגד ההורה האחר וגורם להם להתנכר אליו, כאילו אינם בני משפחה. ההורה המנכר משתלט על נפשו של הילד והופך בעיניו להורה יחיד.
לאחרונה טבע בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב מושג חדש בשם "ניכור בגיל השלישי". זוהי למעשה תופעת מראה לניכור ההורי, במסגרתה אחד הילדים משתלט על הורה קשיש, חלש או חולה ולכן נוח להשפעה, כדי להביא אותו למצב של ריחוק מיתר ילדיו, וכך לגרום לו להוריש לו את כל רכושו, משל הוא היה ילד יחיד.
תופעה זאת היא קשה לאבחון, מאחר שבמקרה של צוואות היא נחשפת רק לאחר מותו של הקשיש, ובית המשפט נאלץ לבחון אותה באופן רטרוספקטיבי. עם זאת, נורת האזהרה המתריעה על כך היא סיטואציה שבה מערכת היחסים בין המנוח לילדים שנושלו הייתה תקינה מרבית שנות חייו, אך בתקופה בה המנוח נחלש מבחינה בריאותית והתחיל לפתח תלות בסובבים אותו, אחד הילדים, אשר לימים הפך לנהנה היחיד בצוואה, פעל להרחיק את הקשיש מיתר בני המשפחה, להסיט אותו נגדם ולבודדו מהם.
המקרה אשר הביא את בית המשפט להגדיר את מושג ה"ניכור בגיל השלישי" עוסק במאבק בין אחים אודות צוואה שערכה אימם המנוחה בסמוך למותה, ובמסגרתה הורישה את רכושה לבנה בלבד, תוך נישול של שתי בנותיה. הצוואה נערכה לכאורה באופן תקין בפני נוטריון על-פי כל החוקים והכללים, ואף התלוותה אליה בדיקה של גריאטר מוסמך, אשר אישר כי הקשישה מבינה את הצוואה וכשירה מבחינה קוגניטיבית לחתום עליה. למרות דברים אלה, הנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה עוררו חוסר נוחות מהותי בקרב השופטת, אשר החליטה לבסוף לפסול אותה על בסיס השפעה בלתי הוגנת מצד הבן.
ההלכה המשפטית קובעת ארבעה מבחני עזר לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד הזוכה, אשר יש בה כדי לפסול את הצוואה: מידת עצמאותו הגופנית והשכלית של המנוח; מבחן התלות והסיוע בין הזוכה לבין המנוח; קשריו של המנוח עם אחרים לעומת מידת בידודו מהסביבה; וכן נסיבות עריכת הצוואה, לרבות מידת מעורבותו של הזוכה בעריכתה.
במקרה זה הבדיקות הרפואיות ופסיכיאטריות אישרו כי הקשישה לא הייתה דמנטית, ומוחה לא נפגע. מבחינה פיזית היא אומנם הייתה במצב ירוד ביותר, סיעודית לגמרי ותלויה באופן מוחלט בזולת לביצוע כל פעולה, מאכילה ועד הליכה. עם זאת, בית המשפט התרשם כי הבן טיפל בה במסירות רבה כבן אוהב והטיב עימה. כמו כן, בית המשפט התרשם כי הקשישה חיה עם הבן שאפילו ישן עימה, אך לא הייתה מבודדת לגמרי מבנותיה; וכי הצוואה נערכה באופן תקין בפני נוטריון, גם אם ההתנהלות לא הייתה מושלמת גם בנושא זה.
כלומר' כל אחד מארבעת הקריטריונים בפני עצמו היה גבולי, אך לא היווה עילה מספקת כדי לקבוע כי הייתה השפעה בלתי הוגנת של הבן על אמו. עם זאת, הצטרפותן של כל ההסתייגויות ביחד לתמונה אחת, משל היו "חוטים שזורים", כבר יצרה מסה מצטברת של השפעה בלתי הוגנת. שרשרת הפעולות המשפטיות והרפואיות שביצעה המנוחה לפני מותה כדי לנשל את הבנות, ברצף זמנים תכוף ובלתי הגיוני, בפרט לנוכח מצבה הרפואי הקשה; וכן העובדה, שפעולות אלה הוסתרו מהבנות, ורק הבן, שהיה מעורב, משך בחוטים כדי להביא לכתיבת הצוואה; הביאו את בית המשפט למסקנה כי "במצב בו הייתה שרויה המנוחה, היא הייתה 'כבובה על חוט', ולכן הצוואה פסולה, והבנות זכאיות לרשת את אימן".
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה