מחצבה בדרום הארץ. כרגע התמריצים להתפתחות הם שליליים / צילום: Shutterstock
ב-2008 הפכה ארה"ב מיבואנית נפט וגז ליצואנית גדולה של נפז וגז. ארה"ב, שסבלה עד אז ממשבר אנרגטי, הצליחה להפוך את הקערה על פיה. כל זה קרה בלי שנמצאו שדות חדשים, אלא רק על-בסיס המאגרים הקיימים, ובזכות פריצת דרך טכנולוגית וניהול שוק חופשי שאיפשר ניצול והטמעה של הטכנולוגיה למאגרים הקיימים.
באחרונה קמה בישראל עוד ועדה לבחינת מדיניות הממשלה בענף המחצבות, אשר עתידה להגיש את מסקנותיה בשבועות הקרובים. על רקע הקמתה נשמעות תחזיות איוב, שלפיהן כלל עתודות חומרי הגלם בישראל מגיעות למיליארד טון, או אופק של 25 שנה בלבד.
אז האם ישראל נמצאת על סיפו של משבר בחומרי הגלם לבנייה ולסלילה? האם המחסור הוא חוק טבע בלתי נמנע? כלל לא בטוח.
בעשור האחרון שיטות העבודה השתכללו והלכו, בארץ ובעולם. בתחום המחצבות אומצו טכנולוגיות חדשות שמאפשרות ניצול טוב יותר של המחצבים, כמו גיאולוגיה מתקדמת, הנדסת מכרות חדשנית, אמצעים לטיפול והפרדה של חומרי הגלם, שימוש בתוספים להשבחת חומרים נחותים ועוד.
טכנולוגיות אלו התפתחו כתוצאה ממחסור ומעליית המחיר, אבל גם משימוש נכון יותר בעודפי חפירה בפרויקטים הנדסיים, ומעבודות כרייה ומנהור. כל אלה מאפשרים להוציא מהאדמה הרבה יותר ולמשך תקופה ארוכה יותר.
אז מהיכן מגיעים הפערים בין התחזיות הקודרות לבין המציאות? הכול נובע מניהול. ובמקרה של ישראל, הניהול אינו טוב ואינו מקצועי דיו, ומתבסס על תפיסות ועל הערכות לא עדכניות.
בפועל, ההערכות שנעשו לגבי היקף העתודות התייחסו לשימוש רק בחומרי הגלם הטובים ביותר ולהפקה בטכנולוגיות מיושנות, ולא הביאו בחשבון את התמורה הטכנולוגית שהתרחשה בתחום בשנים האחרונות.
נוכח היכולות הטכנולוגיות שקיימות כיום, בניהול נכון יותר אפשר לנצל רק מהמחצבות הקיימות כ-2.5 מיליארד טונות של חומרי גלם לתעשייה. כל זאת, תוך פגיעה מינימלית בנוף ובאיכות החיים של התושבים באזורים הסמוכים.
מחישובים שערכתי, התוספת תתקבל בעיקרה באמצעות חציבה ויצירת קירות כפולים בגובהם מהמקובל, המבוססים על הנדסת מכרות מתקדמת, על ידי ניצולת גבוהה של החומר, ועל ידי ניצול חומרים שנחשבו עד כה לנחותים. התוספת הנ"ל היא כולה באתרים המאושרים לכרייה בתוכניות הקיימות והמאושרות.
לחישובים אלה ניתן להוסיף עוד מיליארד טון שיגיעו כתוצאה מהרחבת מחצבה בדרום הארץ, המרוחקת מיישובים ופועלת לפי התוכניות המאושרות כיום, סה"כ כ-3.5 מיליארד טון.
כלומר: אפשר בהחלט להוריד את רמת הבהלה: הנכדים והנינים שלנו יוכלו להמשיך לבנות בתים ולסלול כבישים בישראל. זה רק עניין של שינוי תפיסות, שחייב לקרות עכשיו.
כדי להגיע לעתודות ברמות האלה, הענף חייב לעבור שינוי תודעתי ולהתנהל באופן שיעודד ויתמרץ כרייה של חומרים באיכות שנחשבת כיום פחות טובה. יש צורך בהיערכות והשקעת כספים - מצד בעלי המחצבות, לאורך כל שרשרת הייצור.
כרגע, למרבה הצער, התמריצים הם דווקא שליליים. בעלי המחצבות, מצידם, צריכים להתחיל להביט על עצמם כעל גורמים שפועלים בתעשייה מתוחכמת, שנעזרים באנשי מקצוע ברמה הגבוהה ביותר. הענף שעוסק בחציבת אבן לא חייב להישאר בתקופת האבן. עם ניהול נכון, שלא חושש מהכנסה של טכנולוגיות מתקדמות, ועם התמריצים הנכונים - לכולנו יהיה עם ועל מה לבנות.
הכותבת היא ראש תא חומרים וטכנולוגיה באיגוד המהנדסים, מהנדסת אזרחית ומומחית בתחום חומרי הבנייה