ג'ו ביידן וולדמיר פוטין / צילום: Andrew Harnik/AP, Shutterstock
תגובת משרד החוץ הרוסי הייתה שוות ערך של צעקה דיפלומטית. "נראה שאיש בוושינגטון אינו רוצה להסתגל בשלום למציאות הגיאופוליטית החדשה, שבה אין מקום לתכתיב מצד מעצמת־על יחידה ולמאמץ פושט־רגל ׳לבלום את מוסקבה׳", אמרה הודעת המשרד.
היא באה שעות אחדות לאחר שהנשיא ביידן הטיל סנקציות על רוסיה. הוא מגרש עשרה דיפלומטים רוסיים, הוא מעניש שורה של יחידים ושל חברות על חלקם בכיבוש חצי האי קרים וחלקים של מזרח אוקראינה; והוא אוסר על אמריקאים לרכוש אגרות חוב של ממשלת רוסיה.
הגירושים והעונשים מכאיבים, בלי ספק, אבל אין בהם שום חדש. רוסיה חוזרת ונענשת מאז 2014, כאשר התחילה לכרסם בשטח אוקראינה ולאיים על עצמאותה. האיסור על רכישת חוב ריבוני נקוב ברובלים הוא עניין אחר. יש בו פוטנציאל לא ידוע של ערעור האמון במטבע הרוסי.
מוסקבה מאמינה שהיא פיתחה תשובות צבאיות ופוליטיות ל"תכתיבים" אמריקאיים, אבל אין לה תשובות כלכליות, בוודאי לא פיננסיות. ארה"ב אמנם אינה מעצמת־העל היחידה, אבל כשהדברים באים לפיננסים היא עדיין קינג קונג על בניין האמפייר סטייט.
למרבה העניין, הודעת מוסקבה הודתה בחולשתה הנתונה של רוסיה: "אנחנו כמובן מבינים שמוגבלת יכולתנו לגמול מידה כנגד מידה באמצעות לחץ על כלכלת ארה"ב". זו הייתה לשון המעטה. אין בסט הכלים של רוסיה אף כלי אחד שמסוגל להנחיל לאמריקה אפילו מקצת מן הכאב, שעיצומיה הפיננסיים של ארה"ב מעוללים לרוסיה. רוסיה כה לא חשובה לכלכלת העולם.
"כמו הכרזת מלחמה"
כשלעצמו, האיום על החוב הריבוני של רוסיה לא ימוטט אותה. רוב החוב הזה, כמעט 200 מיליארד דולר מוחזק בידי רוסים, שלא ימהרו למכור אותו. רק 7% ממנו נמצאים בידי אמריקאים.
אבל זה שבע שנים שרוסיה מתייראת מפני מה שאמריקאי אחד כינה פעם "האופציה הגרעינית" נגד רוסיה: ניתוקה מן המיסלקה הבין־בנקאית, SWIFT, המשמשת 11,000 בנקים ב־200 ארצות להעביר מסרים פיננסיים. SWIFT הוא אמנם שירות בבעלות בלגית ולא אמריקאית, אבל בנקים אמריקאיים הם השולטים בו. איראן נותקה ממנו ב־2012, עם תוצאות אנושות לכלכלתה.
זמן קצר ריחף על רוסיה איום קונקרטי של ניתוק. זה היה ב־2015, לאחר שהציתה מלחמה במזרח אוקראינה. ראש ממשלתה בימים ההם, דמיטרי מדבדב, הכריז, שאם רוסיה תנותק מ־SWIFT, תגובתה "לא תדע גבול". ארבע שנים אחר כך, מדבדב אמר על אפשרות של ניתוק, כי היא תהיה שקולה כנגד "הכרזת מלחמה".
עמדת הבכורה של ארה"ב במערכת הפיננסית העולמית היא מקור הרבה יותר חשוב של כוח מאשר חיל־משלוח מצויד מכף רגל ועד ראש. בו בשבוע שארה"ב הענישה את רוסיה, היא הודיעה שבספטמבר תסתיים נוכחותה הצבאית בת 20 השנה באפגניסטן. הנוכחות הזו, שקיצרה את חייהם של 2,500 חיילים אמריקאיים ועלתה קרוב לטריליון דולר, עומדת להניב תבוסה כמעט מלאה. השרירים הצבאיים של ארה"ב עושים הרבה פחות רושם מן השרירים הפיננסיים.
כמובן, הנכונות הגוברת להפגין את השרירים האלה עלולה להחליש אותם. רוסיה וסין מנסות ליצור מערכת מקבילה, שתאפשר למוסדותיהם הפיננסיים לפעול מחוץ לתחום השיפוט של מרכז הסליקה הבנקאית בניו יורק.
שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, ביקר בבייג׳ינג בחודש שעבר, וקרא שם למאמץ להחליש את לפיתת ארה"ב על הסדרי התשלומים של המערכת הבנקאית העולמית. הסינים לא זקוקים להמרצה. הם מאיצים את תהליך הדיגיטיזציה של המטבע שלהם בדיוק כדי שיוכלו לדלג על משוכת הדולר.
זה יקרה יום אחד. אבל אבוי לממשלה המבססת את תכניותיה הכלכליות והפוליטיות על ההנחה שהיום הזה ממשמש ובא.
"סנקציות ללא שיניים"
ג׳ו ביידן אמנם הכריז שאין לו עניין בהסלמה עם רוסיה, ובדעתו להגיב באופן "פרופורציונלי". אבל על פי דיווחים בתקשורת האמריקאית והבינלאומית, לחץ מצד בכירים בבית הלבן כלל את העונש הפיננסי בחבילת הסנקציות. "סנקציות ללא שיניים" חדלו לעשות רושם על ולדימיר פוטין זה כבר. אם בכלל, הן העניקו תוקף לנרטיב הלאומני, אנטי־מערבי שלו. בנרטיב הזה, כוחות נאט"ו שוחרי־הרע תמיד מתקרבים והולכים לגבול רוסיה, כדי לפגוע בעצמאותה ובכבודה.
הסנקציות החדשות נועדו להעניש את רוסיה על דיסאינפורמציה במערכת הבחירות בארה"ב בשנה שעברה, על המשך הכיבוש בקרים ובמזרח אוקראינה; ובמיוחד על ההתקפה המסיבית וחסרת התקדים של האקרים רוסיים על שורה של משרדי ממשלה וחברות בארה"ב, זו המכונה ׳סולאר ווינדז׳, על שם החברה שאת תוכנתה הצליחו הרוסים לפרוץ.
הסנקציות הוכרזו זמן קצר לאחר שהנשיא ביידן התקשר אל פוטין, והציע לו להיפגש אי שם באירופה במהלך הקיץ. אולי הטלפון לפוטין נועד לרכך את מכת הסנקציות, ואולי ביידן השתכנע שהוא יוכל לנהל את היחסים עם רוסיה בתהליך פרללי: לעשות יד אחת לטובת אינטרסים משותפים גם בשעה שהוא מנסה להחליש את רוסיה.
הבעיה הגדולה ביותר בעיצוב המדיניות כלפי רוסיה היא הקושי להבין מה היא בעצם רוצה. הקושי הזה גובר בעצם הימים האלה לנוכח "התמרונים", שצבא רוסיה עורך לאורך הגבול עם אוקראינה ובקרים הכבושה.
כתב בכיר של העיתון "קייב פוסט" פרסם את הנתונים הבאים: 40 אלף חיילים רוסיים פרושים לאורך הגבול המזרחי של אוקראינה עם רוסיה; אלפיים אנשי צבא רוסיים מוצבים בתוך אוקראינה, בחבלי דונייצק ולוהאנסק, שמורדים פרו־רוסיים שולטים בהם בחסות מוסקבה; 32.5 אלף חיילים רוסים בחצי האי קרים.
האם הם נמצאים שם כדי לאיים ולהרתיע? כדי להכין פלישה? כדי להעמיד את ביידן במבחן? או אולי כדי להזכיר לו ולבעלי בריתו באירופה, שכל ניסיון לדחוק את רוסיה אל השוליים יאלץ את רוסיה לצאת מן השוליים, אם צריך גם בכוח?
זמן לדוקטרינת בלימה חדשה?
סגן שר החוץ הרוסי, סרגיי ריאבקוב, אמר ב־13 באפריל, ש"ארה"ב היא אויבתנו". אמנם חלפו הימים שבהם רוסים ואמריקאים קראו אלה לאלה "פרטנרים", אבל "אויבת"?
ביום ו׳, שגריר ארה"ב במוסקבה הוזמן אל משרד החוץ, כדי לשמוע על היקף הסנקציות הנגדיות. הוא גם שמע עצה: ארוז את מזוודותיך וסע לוושינגטון ל"התייעצויות". הוא לא הצטווה להסתלק, אלא רק קיבל עצה. משהו מעין זה קרה בפעם האחרונה כמעט לפני 70 שנה, כאשר סטאלין אסר על שגריר אמריקאי לחזור למוסקבה.
שמו של השגריר היה ג׳ורג׳ קנאן. הוא עלה לגדולה חמש שנים קודם, כאשר כתב מאמר תחת שם בדוי על "מקורות ההתנהגות הסובייטית". הוא הזהיר מפני תאוות ההתפשטות של המשטר הסובייטי והציע "לבלום" אותו. ארה"ב קיבלה את העצה, אימצה "דוקטרינת בלימה", והמלחמה הקרה התחילה. רוסיה אינה חשובה ומאיימת כמו ברית המועצות, אבל איפיוני קנאן הולמים את התנהגותה, ואולי גם הולמים דוקטרינת בלימה חדשה.
רוסיה היא הסחת דעת. האיום האסטרטגי העיקרי על ארה"ב נובע מסין. לפעמים נדמה שעצם המשוואה הזו פוגעת בכבודו של פוטין. הוא רוצה שינהגו בו כאויב אמתי. אולי הוא יקבל את מבוקשו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny