להחמיר בענישה כלפי הפוגעים בילדים / צילום: שאטרסטוק
אני רוצה להתחיל בלומר שאני מצטערת על הכאב שדבריי יביאו להורים ולמשפחות של הילדים שנפגעו. אני מביעה את קולי על-מנת למנוע התרחשות של אי-צדק.
בימים אלה, בהם יש דיון האם התעללות בפעוטות רכים בשנים ראויה להיכנס לזירת העבירות החמורות, חשבנו, אני והשותפות שלי למאבק בנושא - נועה כהן, דוקטורנטית, ומיכל אביעד, סטודנטית לתואר שני בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב - שזה אך מוסרי להשמיע את קול המחקר ולזעוק את זעקת הילדים וההורים שמושתקת.
ההשלכות ההרסניות של התעללות על ילדים בגיל הרך, בטווח הקצר והארוך, מבוססות היטב בספרות המחקר. לצערנו, רווח המיתוס לפיו ילדים בגיל הרך הם צעירים מכדי לזכור, לייחס משמעות או להיפגע מחוויות טראומטיות, על אף ראיות אמפיריות רבות שמפריכות זאת ומעידות כי ההפך הוא הנכון: ככל שהילד צעיר יותר - כך הוא פגיע יותר לנזקים בהיבט הגופני, הקוגניטיבי והרגשי, ובייחוד כאשר הפוגע הוא דמות מטפלת.
בשנים האחרונות, ומי יודע כמה שנים אחורה, ילדים במדינת ישראל מופקרים ובשל היעדר אחריות הם נתונים להתעללות פיזית ומילולית יומיומית ומתמשכת מצד מי שנמצאת עבורם בתפקיד המטפלת העיקרית.
בדבריי אתייחס בקצרה אל ממצאים עקביים בספרות המחקר שמחדדים את הפגיעה העמוקה של טראומה בנפשם ובגופם של ילדים בגיל הרך והוריהם, ואטען להחמרת העונש של מי שהתעללו ויצרו טראומה קשה וצלקת חמורה בגופם ובנפשם של תינוקות ופעוטות רבים.
באופן טבעי, ילדים רכים בשנים תלויים בדמויות המטפלות בחייהם לשם מילוי צרכים בסיסיים כגון ביטחון, הגנה, אהבה, חום והזנה (גרטנר, 2014), כאשר המניע העיקרי של התינוק והפעוט הוא יצירת התקשרות עם הדמות המטפלת. באופן נורמטיבי, קיימת ציפייה התפתחותית של הילד מדמויות מטפלות שיהוו מגן המבטיח את הישרדותו. כאשר דמות זו אינה מגנה ואף פוגעת, ייתכנו שינויים במסלול ההתפתחות הנורמטיבי של הילד, שמטרתם לסייע לו לשרוד את הסיטואציה בה הוא לכוד.
בניגוד לאדם הבוגר, מרבית מחווייתם של תינוקות ופעוטות, לרבות זיכרונם, היא גופנית וחושית במהותה. בהתאם לכך, ההבנה הרווחת בקרב חוקרים ואנשי טיפול היא שבמקרי התעללות בשלבי חיים מוקדמים עבורם הזיכרון המפורש והמילולי חסר, הגוף הוא שזוכר וחי את הטראומה.
ממצאים אמפיריים מלמדים כי חשיפה לאלימות מביאה לפעולה מתמדת של מערכת ניהול דחק ותגובות ה-fight or flight והפרשה מוגברת של הורמוני סטרס, שסופם בנזק להתפתחות המוח. מכיוון שבשנים הראשונות לחיים ההתפתחות הביולוגית היא מהירה, והמוח גמיש, ייתכנו מגוון השלכות התנהגותיות, קוגניטיביות ורגשיות אפשריות אצל ילדים, בטווח הקצר והארוך.
הפגיעה בטווח הקצר עלולה להתבטא כרגרסיה התפתחותית, הפרעות שינה ופגיעה ביכולות קוגניטיביות דוגמת למידה, קשב, זיכרון, שפה ורכישת כישורים חדשים). יתר על כן, עלולה להיות התנהגות רגרסיבית כגון הרטבת לילה אצל ילדים שכבר הפסיקו להרטיב, קשיי דיבור או גמגום, ירידה ביכולת מוטורית שכבר נרכשה, חרדת פרידה, נטייה להצמדות להורים ותלות מוגברת.
בטווח הרחוק, ילדים שחשופים להתעללות עלולים לסבול לאורך חייהם מקשיי ויסות רגשי, חושי והתנהגותי, תוקפנות בין אישית והתנהגות אימפולסיבית, ערך עצמי נמוך, דיכאון וחרדה, אסטרטגיות התמודדות דיסוציאטיביות ונטייה לשימוש בחומרים ממכרים. עוד נמצא כי להתעללות פיזית בילדות יש השפעות ארוכות-טווח על התנהגות אלימה, התנהגות פלילית, בעיות בין-אישיות וקשיים אקדמיים ומקצועיים.
הורים לילדים שנפגעו על-ידי מטפלת עלולים להיפגע אף הם במידה ניכרת ולחוות מצוקה רגשית רבה. פעמים רבות הורים אלה מדווחים על סימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטי, כמו מחשבות חודרניות הקשורות להתעללות בילדיהם. תגובות ראשוניות נפוצות של הורים אלה לחשיפת ההתעללות כוללת האשמה עצמית, פחד, הלם, הכחשה, זעם ותחושת בגידה.
ההתעללות בילדים עלולה אף לפגוע בקשר הורה-ילד: בשל גילם הצעיר של הנפגעים, סביר שהחשיפה לאלימות איימה על תחושת הביטחון וההישרדות שלהם עצמם ופגעה בציפייה ההתפתחותית הנורמטיבית שהוריהם יגנו עליהם.
זו, בקצרה, התמונה עליה חייבים להסתכל קובעי מדיניות ואנשי משפט בימים אלה.
זרקו על הילד מגבון לח, והוא המשיך לשחק ולא בכה? זה רק אומר שהוא הבין כבר בגיל כל-כך צעיר שאם הוא יבכה, הוא יקבל מכות כואבות יותר, שיהיה לו מפחיד יותר.
והילדים האלה, שאנחנו הפקרנו במסגרות לא מפוקחות ולא בטוחות, למדו לבכות ללא דמעות, לזעוק ללא מילים, לכאוב מבלי לבטא זאת - וכל זה רק כדי לשרוד.
מעשי הזוועות שאותן נשים ביצעו בתינוקות ופעוטות חסרי ישע הותירו אותם פגועים וכואבים, ואת הוריהם לבד בחזית לאסוף את השברים ולבנות עבורם עולם שלם יותר, מוגן ובטוח יותר. לענישה פה יש אמירה - תינוקות ופעוטות, אתם ראויים להגנה, אתם ראויים לחמלה ולביטחון - ואנחנו? תפקידנו להגן ולתקן, להתריע ולומר בקול חזק וברור: לא עוד.
ואם לא נעשה זאת? אם לא נעשה זאת, אז בגדנו ופשענו - לקחנו את האמון של ההורים שנותרו לבדם בלילות ללא שינה, בזעקות מפרקות הלב של ילדיהם שחווים פלאשבקים של האירועים הטראומטיים, שפנו אלינו, אל החברה והמערכות שבה להגנה ולביטחון, ואמרנו להם שדם ילדיהם הפקר.
הכותבת היא חוקרת ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב