המחאה החברתית / צילום: רויטרס
בנאומו השבוע קרא יאיר לפיד להקמת 'ממשלת אחדות ישראלית'. אם אכן תוקם כזו, בתום המנדט של בנימין נתניהו, יהיה זה מימוש 'ברית האחים' שנולדה מקצפם של גלי מחאת 2011.
האחים אמנם הוטלו לחופים שונים - נפתלי בנט הקים את 'הבית היהודי' בחוף הסלעי של הימין, ולפיד חיפש עתיד בחוף החולי של המרכז בשסע המתגבש בין ימין יהודי ומרכז-שמאל ישראלי - אך הם אחזו ידיים משני צידי המתרס לתקופה קצרה של ממשלת 2013-15.
ממחאת 2011 מהדהדת עדיין הקריאה 'העם דורש צדק חברתי' ואולם רוב המחקר - והדיווח התקשורתי - התמקד בממד החברתי-כלכלי של המחאה; עיקר תרומתה הייתה דווקא - מושג העם אשר אתגרה ואף אתרגה את המחאה. העם הישראלי.
אמנם, הלחישה הרועמת של נתניהו על אזנו של הרב כדורי - 'אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים' - התגלגלה מסיסמת הבחירות מבית פינקלשטיין כבר ב-1996 - 'נתניהו טוב ליהודים'.
ואולם כנגד הקוטב היהודי המתגבש, עם יצירת 'השותפים הטבעיים' של הליכוד בדמות מפלגות דתיות וחרדיות שיחד הפכו את המצע של מדינה יהודית - יהודית ותו לא, דמוקרטית יוק - לקווי היסוד של 'גוש הימין' הנאמן לנתניהו, לא נמצאה אלטרנטיבה.
לקח יותר מעשור עד שהמחאה החברתית יצרה מתוכה חלופה אידיאולוגית. הצלחתה הגדולה של מחאת 2011 הייתה אם כן גיבוש שפה, זהות, טוב משותף אטרקטיבי ואלטרנטיבי למדינה היהודית.
ואכן, נאומיו של אחד הפעילים דאז - איציק שמולי, היום בימיו האחרונים כשר הרווחה של ממשלת האחדות היוצאת - המשיגו את 'הישראלים החדשים' - את מושג הישראליות המכילה, מרובת הגוונים, שקצה ב'הפרד ומשול', בהסתה ובשיסוי של קבוצות חברתיות אלו באלו.
העם הישראלי הוא גם עם דמוקרטי: כלל אזרחי ישראל, כולל הערבים. ייקח עוד עשור של הסתה נגד הערבים, מבית מדרשו של נתניהו והימין היהודי, שינסה ליצור דה-לגיטימציה לשמאל בציירו אותו כאנטי-פטריוטי, פוסט-ציוני ו'אוהב ערבים' שיוצגו כאויבי המדינה היהודית, אבל מושג הישראליות שבה דיברו במחאה החברתית שמולי ושפיר אבל גם לפיד ואפילו בנט, יעמוד כצוק איתן של זהות קולקטיבית משתפת ומכילה של ישראליות דמוקרטית.
מהי הצלחה של תנועת מחאה וכיצד היא נמדדת בפוליטיקה? יש שיצביעו על עליבותה של מחאת 2011 בספקה שני שחקנים מפלגתיים בודדים - שפיר ושמולי - שניהם מחוץ לפוליטיקה המפלגתית לעת עתה; יש שיבדקו את מחירי הקוטג' או הדיור; ואולם מבחינה פוליטית השפעתה המרכזית של המחאה החברתית הייתה בעיצוב מחודש של הציר הדומיננטי של הפוליטיקה הישראלית: לא עוד ימין-שמאל ניצי מול יוני, לא עוד שתי מדינות לשני עמים לעומת ארץ ישראל השלמה.
המחאה הייתה אינסטרומנטלית בהפיכת הציר של 'יהודית ודמוקרטית' לציר המכונן של המפה המפלגתית. המחאה החברתית לקחה את הדמוקרטיות כמובנת מאליה והתמקדה בישראליות; ואולם ממשלת הימין היהודית 2015-9 יצרה מציאות חוקתית, זהותית ותודעתית שונה, שבאה לידי ביטוי בחוק הלאום ללא מושג שוויון וללא איזכור 'ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית', במאבק חזיתי מול בית המשפט העליון וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובדרישה לפסקת התגברות שלא תאפשר ביקורת שיפוטית על החלטות בלתי חוקתיות ובלתי דמוקרטיות של הרוב (היהודי) של הממשלה.
על ברכי מחאת 2011 צמחה מחאת הדגלים השחורים, מחאה להצלת הדמוקרטיה הישראלית. את הנפת דגל ישראל לצד דגל שחור לדמוקרטיה, הניכוס-מחדש של סמלי מדינת ישראל למרכז-שמאל, ואתגור המונופול היהודי-דתי של ממשלת הימין, העבירה מחאת 2011 למחאת 2020 כנס, כמקל במירוץ שליחי ציבור.
תרומתה המכרעת של מחאת 2011 היא ישראליות דמוקרטית מכילה ומגוונת הדואגת לטוב ציבורי כקוטב חלופי למדינה היהודית-דתית, האנטי-ליברלית והשמרנית שיצר הימין היהודי בעשור האחרון.
הכותבת היא חוקרת מחאה חברתית ומשבר הדמוקרטיה, מחלקה למדע המדינה האוניברסיטה העברית
*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב בגלובס