ניסיון ההתאבדות של משי-זהב: כשהתקשורת הופכת את התוקף לקורבן
"תשמעי, את יודעת מה זה יעשה לו אם תתלונני? תחשבי על הילדים שלו, על אשתו" , "אני נשבע לך, אם תגידי משהו, אני אתאבד, את לא רוצה את זה על המצפון שלך". המשפטים האלה, כל פעם בנוסח קצת אחר, הם משפטים שאינם זרים לנשים רבות שנפגעו מאלימות מינית. חלק בלתי מבוטל מהן מושכות את התלונה, וכך הפגיעה בהן מושתקת הן מושתקות. שוב. כך הכלי של איום בהתאבדות ובוודאי שההתאבדות עצמה, הופכים לאמצעי נוסף ואגרסיבי במיוחד בהשתקת נשים, גברים, ילדים וילדות שנפגעו מינית.
האשמת הקורבן אינה רק מנת חלקה של השיח התקשורתי, של תרבות האונס והדיון הציבורי, היא עוברת קודם כל אצל הקורבן. באופן כמעט מוחלט הדבר הראשון שעובר בראש של הנפגעת, אם באותו הרגע בה הפגיעה מתקיימת או לאחריה, היא קודם כל האשמה עצמית: "אולי אמרתי משהו לא נכון? אולי אני שידרתי משהו? אולי לא הבנתי? אולי לא התנגדתי מספיק? אף על פי שהאשם היחיד הוא זה שמחליט לפגוע, קרבנות פגיעה מינית קודם מאשימות את עצמן. שנים של מאבק פמיניסטי, של מחאות גלובליות דוגמת MeToo ,whyididntreport ו-"צעדת השרמוטות", בהן נשים פועלות באומץ רב כדי להילחם ולמגר את התפיסה המעוותת והשגויה, לפיה לקורבן הפגיעה המינית יש מן האשמה בעצם הפגיעה. אך נראה כי למרות המאבקים הרבים, אופן הסיקור התקשורתי בנושא כושל כל פעם מחדש.
אחת מנורות האזהרה שהופצו מטעם פורום מיכל סלה, היא איום בהתאבדות. המחקר ועולם הטיפול מזהים זאת כביטוי לאלימות, ככלי אלים באמצעותו אני יכול למשמע, להשתיק, להטיל פחד וטרור. אך כאשר מדובר בפגיעות מיניות, ההתאבדות או ניסיון ההתאבדות של הצד התוקף מסומן בדיון הציבורי כחציית גבול של המתלוננת. רוצה לומר, עד לאן את רוצה להגיע עם התלונה שלך?
דרך המקרה הזה אפשר לראות באופן ברור כיצד התקשורת לא זנחה את אופני הסיקור הישנים שלה. ניסיון ההתאבדות של יהודה משי-זהב מתנוסס בכותרות ראשיות "הוזעקה לבית משי-זהב: מראה מזעזע, ישבתי ליד אשתו", פרסמו ynet. "ברקע החקירה נגדו: יהודה משי-זהב במצב אנוש לאחר שניסה לשים קץ לחייו" פורסם בוואלה. גם הפעם בתקשורת מספרים לנו מי הקורבן האמיתי בסיפור (ספוילר, זה לא הרבים שהתלוננו). הדרך בה התקשורת הופכת את התוקף לקורבן באה לידי ביטוי בדגש הגדול שניתן על הקושי שלו , על המחיר הכבד ש הוא משלם, התמקדות השיח תהיה במשפחתו הגרעינית ונראה שימוש רווי תיאורים, מפורטים ורגשיים שמתארים את הכאב והמצוקה בצדו של התוקף.
המסר הבעייתי למתלוננות והמתלוננים
כך ynet נתן במה מפורטת לקולה של החובשת ש"הוזעקה" שראתה "מראה מזעזע", ושימוש בפרטים רבים כדי לתאר פעולה של הגעה לזירת האירוע: "הגעתי לבית ראשונה. הדלת הייתה סגורה, פתחתי אותה ועליתי למעלה, למרפסת. ראיתי את מה שראיתי, מראה מזעזע ואז הלכתי לאשתו וישבתי איתה ביחד". הפירוט הרב, הדמיון המודרך ממש שנעשה כאן, יחד עם הקריאה לא לפרסם את התחקיר בעובדה מוסיפים אשמה על כתפי המתלוננות והמתלוננים. ובעצם במילים אחרות אומרים לנו תראו למה זה גורם כל התלונות האלה! נזק אמיתי, פגיעה בחיי אדם.
כשהתקשורת מאמצת את התוקף כקורבן היא מסמנת לנו במודע או שלא, מי הקורבן האמיתי, היא מסמנת לנו כי יש גבול לכל תלונה, תחקיר, הטרדה, פגיעה. אקט של איום בהתאבדות והתאבדות כתגובה להאשמה בדבר אלימות מינית כמוה כמו הבחירה לאיים בהתאבדות אם אישה מבקשת לעזוב את בן זוגה. על התקשורת לזהות זאת נכון, זו אלימות והאשמת הקורבן גם יחד. ברגע שהסיקור התקשורתי מאמץ את התוקף כקורבן הוא דוחק הצידה את הקורבן האמיתי, את מי ששתק ושתקה עד עכשיו, את מי שאזרו אומץ כדי להתלונן ולעמוד איתן אל מול כל כוחות ההשתקה הרבים.
*** חזקת החפות: יהודה משי-זהב לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות.
הכותבת היא היא דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטה העברית ומרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. חוקרת את הקשר בין תקשורת, מגדר ואלימות נגד נשים
