משתתפים בטקס הזיכרון השנתי לשואת הארמנים בקליפורניה היום / צילום: Reuters, David Swanson
הארמנים המתינו ליום הזה בחיל ורעדה במשך עשרות שנים. הם חזרו והפצירו בנשיאים אמריקאיים להכיר בחורבן עמם על אדמת טורקיה. הם נמצאו שם 2,500 שנה או יותר, כאשר הקיסרות העות'מנית השמידה או גירשה את כל האוכלוסיה הארמנית.
נשיאים אמריקאיים הביעו לא פעם רגשי חמימות כלפי הארמנים, וגילו הבנה לדרישתם. אבל היחסים עם טורקיה במאה השנה האחרונות היו תמיד חשובים יותר מעשיית הצדק עם הארמנים.
טורקיה, תחת ממשלות שונות, חילוניות או דתיות, נהגה להזהיר את ארה"ב שהכרה בהשמדת הארמנים תזיק לקשרים הדו-צדדיים. טורקיה היא חברה בברית נאט"ו, ויש לה הצבא השני בגודלו בברית לאחר ארה"ב. האמריקאים ערבו לקיומה של טורקיה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר ברית המועצות גילתה עניין גובר בפירוקה. בסיסים חיוניים של צבא ארה"ב, בייחוד של חיל האויר האמריקאי, הורשו להתקיים על אדמת טורקיה.
היחסים עומדים בסימן הצטננות זה כמעט 20 שנה, מאז עליית הניאו-איסלאמיסטים לשלטון, ב-2002. טורקיה הידקה את קשריה הצבאיים עם רוסיה, נגד רצון בעלות בריתה בנאט"ו. היא פועלת בחלקים אחרים של המזרח התיכון נגד אינטרסים אמריקאיים, או לפחות מתעלמת מהם.
הארמנים מתייחדים עם זכר הנספים אחת לשנה, ב-24 באפריל. התאריך הזה נעשה מוקד של שתדלנות ארמנית, ובמרוצת השנים נעשו נסיונות חוזרים לציין אותו רשמית בוושינגטון. אבל רק היום בקעה המלה "ג'נוסייד" מפי נשיא ארה"ב.
"בכל שנה ביום הזה אנחנו מתייחדים עם זכרם של אלה אשר מתו בג'נוסייד הארמני של התקופה העות'מנית, וחוזרים ומתחייבים למנוע זוועה כזאת מלחזור ולהתרחש אי פעם בעתיד", אומרת הכרזת ביידן. "אנחנו עושים כן שלא על מנת להטיל אשמה, אלא כדי להבטיח שמה שקרה לא יקרה עוד".
שר החוץ של טורקיה, מבלוט צ'אבוסואולו, מיהר לדחות את ההכרזה. הוא ידע זה ימים אחדים שהיא ממשמשת ובאה. "איש אינו יכול ללמד אותנו דבר על עברנו", הוא צייץ. "אופורטוניזם פוליטי הוא הבגידה הגדולה ביותר בשלום ובצדק". הוא הוסיף: "אנחנו דוחים מעיקרה את ההצהרה הזו, המיוסדת אך ורק על פופוליזם".
מיליון וחצי ארמנים נרצחו
הכרה בהשמדת העם הארמני מפעמת כדיבוק ביחסי ארה"ב-טורקיה עוד מסוף שנות ה-80. אז שלטו בטורקיה ממשלות חילוניות. איסלאמיסטים ישבו בכלא, או היו מחוץ לחוק, או נחשבו לשוליים לחלוטין.
אבל בעיני טורקיה המודרנית, זו שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה, השימוש במושג 'השמדת עם', או 'ג'נוסייד' באנגלית, היה שקול כנגד קריאת-תיגר על עצם הלגיטימיות של קיומה.
זה עניין קצת מוזר, בהתחשב בזה שאשמת הג'נוסייד מוטלת על משטר שחדל להתקיים ב-1918; משטר, שטורקיה עשתה ככל יכולתה להתנער ממורשתו כמעט בכל מובן אפשרי, לפחות עד עליית טאייפ ארדואן. אבל כל הזכרה של הארמנים הניבה עוויתות עצבניות, לפעמים קולניות, לפעמים לא-רציונליות. העוויתות האלה גברו בשנות ה-70 וה-80, כאשר קיצונים ארמניים ניהלו מסע טירור רצחני נגד דיפלומטים טורקיים בחו"ל.
ישראלים הכירו היטב את הרגישות הטורקית. הממשלה באנקרה נהגה להגיב בכעס ובאיומים, כאשר שמעה ישראלים, אפילו לא-רשמיים, מדברים על ג'נוסייד. ממשלות שמאל וימין בארץ נהגו להפציר בתקשורת להימנע מן השימוש. לא פעם, ראיונות טלוויזיה ורדיו צונזרו. ועידה על רצח עם בירושלים, ב-1982, נאלצה לבטל סדנה על הארמנים תחת לחץ של ממשלת טורקיה. הדובר הראשי בה עמד להיות אלי ויזל, אבל הוא נכנע להפצרות של יהודי טורקיה.
ב-1989 הוגשה הצעה לסנאט של ארה"ב להכריז על יום התייחדות עם רצח העם הארמני. את ההצעה הגיש סנאטור בכיר מאוד, בוב דול, רפובליקן, לימים מועמד מפלגתו לנשיאות. טורקיה ביקשה אז מישראל ומן הקהילה היהודית בטורקיה להתגייס למאמץ נגד ההצעה. הרב הראשי של יהודי טורקיה שלח פאקס לכל חברי הקונגרס בגנות הארמנים. סגל השגרירות הישראלית בוושינגטון, כולל השגריר דאז משה ארד, השתדלו בקונגרס נגד ההצעה. היא הוסרה מסדר היום על פי בקשת הנשיא דאז, ג'ורג' בוש האב.
מאורעות 1915 בקיסרות העות'מנית התרחשו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. הטורקים טוענים, שצריך להבין אותם בהקשר של מלחמה כוללת, והארמנים לחמו לצד אויבי טורקיה. זה נכון במידת מה. צבאות רוסיה אמנם פלשו לטורקיה, וארמנים תמכו בהם.
אבל הגירוש המלא של כל האוכלוסייה הארמנית אל המדבר הסורי נופל תחת הקטגוריה של השמדת-עם במשפט הבין לאומי, אף כי הקטגוריה הזו כשלעצמה לא הייתה קיימת לפני 106 שנה.
ישבו באסיה הקטנה, או אנטוליה, 1,500 שנה לפני שהגיעו אליה הטורקים מצפון-מזרח אסיה. ממלכה ארמנית חזקה השתרעה מן הים הכספי עד הים התיכון, והגיעה אל שיא התפשטותה במאה הראשונה לפני הספירה. היה לה אפילו גבול משותף עם ממלכת החשמונאים. מדינה ארמנית קטנה בהרבה הייתה קיימת בימי הביניים בקיליקיה, הפינה הדרום מזרחית של חוף הים התיכון, סמוך לגבול המודרני עם סוריה.
בזמן הגירוש של 1915, הארמנים היו מיעוט בארצם. כורדים וטורקים אתניים היו הרוב. אבל חותמם של הארמנים היה טבוע על הגיאוגרפיה ועל האדריכלות של מזרח טורקיה. הערכות מעמידות את מספר הארמנים שחוסלו בשנים הבאות על מיליון וחצי.
שגריר יהודי של ארה"ב בטורקיה, הנרי מורגנת'ו (מורגנטאו), היה מן הראשונים שהזעיקו את דעת הקהל העולמית לנוכח רדיפת הארמנים. ב-1920, ארה"ב שקלה בקשה לקבל עליה מנדט לכונן מדינה ארמנית, בדומה למנדט הבריטי בארץ ישראל. אבל רגשי הבדלנות בארה"ב גברו על כל מחויבות מוסרית.
הג'נוסייד של 1915 יצר פזורה ארמנית ניכרת בארצות המערב. שתי הקהילות הגדולות ביותר התהוו בארה"ב ובצרפת, וארמנים התחילו למלא תפקידים בולטים בחיי המסחר והפוליטיקה של הארצות האלה. צרפת הקדימה להכיר בג'נוסייד, ואפילו להעניש היסטוריונים שהכחישו אותו. אחד מהם היה ההיסטוריון היהודי הבולט של המזרח התיכון, ברנרד לואיס.
בארה"ב, השפעת הארמנים ניכרה בייחוד בקליפורניה. ב-1982 נבחר אמריקאי-ארמני למושל המדינה, ג'ורג' דוקמג'יאן. אמריקאי-ארמני אחר, אדוארד דג'רג'יאן, היה שגריר ארה"ב בישראל בימי ביל קלינטון הראשונים.
נשיאים אמריקאיים נהגו להעלות מס שפתיים לזכר הג'נוסייד, כאשר התמודדו על הנשיאות. אבל 'ריאל-פוליטיק', זאת אומרת הצרכים המעשיים של הדיפלומטיה ושל הפוליטיקה, הביאו אותם להשתמט ממילוי הבטחות. רגישותה של טורקיה הכריעה את הכף, בעיקר בימים שבהם היחסים בין ארה"ב לטורקיה היו טובים, או סבירים.
הערכות כי הנזק ליחסים יהיה מוגבל
הצטננותם ההדרגתית של היחסים מקילה כמובן על הנשיא ביידן לנקוט עמדה פומבית, שאיש מקודמיו לא העז לנקוט. אבל היא לבדה אינה יכולה להסביר את הכרזת הנשיא.
הטורקים מתארים אותה כ"פופוליזם". רוצה לומר, הנשיא ביידן קורץ לקהילה הארמנית. זה הסבר מסופק, בהתחשב במספרים הקטנים למדי של ארמנים באמריקה. הערכה מקובלת מעמידה אותם על חצי מיליון, אם כי ארמנים אמריקאיים טוענים למספרים גבוהים יותר, אולי מיליון. ריכוזיהם הגדולים ביותר הם בדרום קליפורניה ובמרכזה. אבל קליפורניה אינה שדה מערכה. היא מצביעה לטובת הדמוקרטים פעם אחר פעם ברוב עצום.
אולי הטורקים רומזים לרגשות אנטי-מוסלמיים, או לרגשי סולידריות של נוצרים אמריקאים עם הארמנים. בימים הבאים נשמע אל נכון יותר על הגדרת ה"פופוליזם".
כיוצא בזה נשמע גם ספקולציות על מניעי ביידן. ייתכן שהסיבה החשובה ביותר קשורה במאמץ עצום הממדים של ממשלו להתנער לא רק ממדיניותו של קודמו, אלא בייחוד מן הדימוי הבינלאומי שדבק באמריקה תחת דונלד טראמפ: של אנוכיות, ציניות ואדישות לזכויות אדם.
מן הסתם, הממשל גם הגיע למסקנה שהנזק ליחסים עם טורקיה יהיה מוגבל. חולשתה הכלכלית והאסטרטגית של טורקיה כנראה תגביל את תגובת הנגד שלה.
אבל "פופוליזם", ששר החוץ שלה טופל על ביידן, הוא עיקרון פעולה המנחה דווקא את הנשיא ארדואן. הפיתוי להסיח את דעת הקהל הטורקית ממשבר רפואי, כלכלי ופוליטי עשוי להיות גדול מנשוא. ארדואן כבר עשה כן לא פעם, לטובת מניותיו הפוליטיות, אם גם לרעת מעמדה הבין לאומי של ארצו.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובhttps://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny