התנגשויות בין יהודים לערבים בירושלים מושרשות לרוב במחלוקות היסטוריות, וגם בוויכוחים עובדתיים עליהן. הוויכוח הנוכחי לא יוצא דופן: קדמה לו מחאה על שורת פינויים של משפחות פלסטיניות משייח' ג'ראח ומסילוואן, האחרון לפני שבועיים.

הזיקה בין הדברים צפה בוויכוח בכאן ב' בין ח"כ עאידה תומא-סלימאן (הרשימה המשותפת) לבין קלמן ליבסקינד, שביקש ממנה להגיב על מקרים שבהם צעירים ערבים היכו יהודים וניפצו שמשות של כלי רכב.

"אני לא תומכת בשום אלימות", ענתה תומא-סלימאן, "אבל אני מתקוממת שאתה מתעקש להזכיר את ההתקוממות של האנשים ולא מזכיר את ההתעמרות היומיומית של כוחות הכיבוש - 500 אנשים שאמורים להיזרק מהבתים שלהם בגלל השתלטות התנחלותית בירושלים המזרחית". ליבסקינד: "אנשים שקנו בתים בסילוואן". תומא-סלימאן: "לא, לא קנו בתים בסילוואן". ליבסקינד: "קנו בתים בסילוואן, שילמו כסף, וערבים רצו למכור להם את הבתים ומכרו".

השיחה נדדה לסוגיית הלגיטימיות של סיפוח מזרח העיר, אבל שאלה עובדתית נותרה תלויה באוויר: האם ה"השתלטות" של יהודים על בתים בסילוואן אכן הייתה רק ביטוי לעסקאות רכישה מרצון? התשובה דורשת הקשר. ב-2018 צללנו למחלוקת הזאת כאשר ח"כ בצלאל סמוטריץ' קבע באופן גורף מעל בימת הכנסת: "בעיר דוד כל הבתים, ללא יוצא מן הכלל, נרכשו בכסף מלא". ליבסקינד ביקש להבהיר לנו כי דבריו בראיון כוונו רק למבנים שאוכלסו באירוע האחרון. אבל כדאי להציג את התמונה המלאה.

כפר סילוואן שמדרום לעיר העתיקה סופח לישראל ב-1967. חלקו הצפוני - "עיר דוד" - הוכרז ב-1974 כגן לאומי, אף שעשרות בתים בשטחו היו מיושבים בפלסטינים. רבים מהבתים האלה, ובהמשך אחרים בחלקו הדרומי של הכפר, עברו בעשורים הבאים לחזקת יהודים באמצעות עמותות כמו עטרת כהנים ואלע"ד.

אין מחלוקת שחלקם נרכשו מבעליהם הקודמים. הבניין הראשון שיושב, למשל, היה שייך למשפחת מיוחס עוד בסוף המאה ה-19 ונמכר לחברת ההתיישבות פיק"א של הברון רוטשילד. על בתים אחרים שילמו העמותות בעסקאות שנעשו מאז שנות ה-80. עיתונאים וארגוני חברה אזרחית הראו אמנם שהקנייה נעשתה לפעמים דרך אנשי קש ובהפעלת לחצים, אבל נניח כעת לפרשה הזאת.

מצד שני, עשרות נכסים אחרים עברו לחזקת יהודים בדרך אחרת: חוק נכסי נפקדים, שנחקק אחרי מלחמת העצמאות. החוק מעביר לניהול "האפוטרופוס לנכסי נפקדים", בין השאר, כל נכס שבעליו מתגורר ב"מדינת אויב".

והנה, חלק מהערבים שהיו בסילוואן ב-1967 גרו בבתים שהשתייכו בעצם לפלסטינים שהתגלגלו למדינות כמו ירדן ולכן נחשבו לנכסי נפקדים. לגבי אחרים פעלו העמותות המיישבות במשך השנים להציג תצהירים שבעליהם נפקד. האפוטרופוס, בתהליך מפותל, העביר את החזקה בבתים לעמותות.

התהליך תואר כבר ב-1992 בדוח ביקורתי של מנכ"ל משרד המשפטים חיים קלוגמן. האפוטרופוס מקצה נכסים לעמידר, ישירות או דרך חברת הימנותא ששייכת לקק"ל; עמידר משכירה אותם לעמותה בשכירות מוגנת. לפעמים העמותות שילמו סכום ראשוני כדמי מפתח; לפעמים נדרשו רק לממן שיפוץ; השכירות החודשית הייתה "בשיעור לא ריאלי", לפעמים כמה עשרות שקלים לבניין שלם. מה שברור הוא שעשרות מנכסי העמותות לא נקנו בכסף מלא, ובוודאי שלא בעסקה מרצון.

לקריאה נוספת:
בצלאל סמוטריץ' על העברת נכסים לעמותת אלע"ד - המשרוקית של גלובס
דוח הוועדה לבדיקת מבנים בירושלים (דוח קלוגמן) - משרד המשפטים, 1992
נספח לדוח קלוגמן
תביעות ביחס למבנים בסילוואן שהיו בטיפול האפוטרופוס לנכסי נפקדים - מכתב מפרקליטות המדינה ליועמ"ש משרד רה"מ, 1995

תחקיר: ארן רונדל

* טקסט זה נערך אחרי הפרסום, ונוספה לו הבהרה לבקשת קלמן ליבסקינד.