הר מירון. הבוקר לאחר האסון / צילום: Reuters, Ilia Yefimovich
לפני שנתיים ביקרתי עם הילדים במירון בליל הילולת רבי שמעון בר יוחאי. אנחנו משפחה חילונית ולא ממש מאמינים ב"סגולותיו של הצדיק", אבל חשוב היה לנו להיפגש ולהכיר חלקים בחברה הישראלית, שחלקנו פשוט לא מבינים.
אני והבן שלי נפרדנו מהבנות, נכנסנו לציון ועברנו בדיוק בנקודה שבה התרחש השנה האסון. היה דחוס. היה מאוד מאוד מאוד דחוס. הבן שלי חזק מאוד ושרירי, אבל היה ברור לנו שבעומס הזה שום כוח פיזי לא יעזור. היה מעניין לראות את השילוב בין האגרסיביות של ההמון - דחיפות ברוטליות מכל עבר, לבין הנכונות לסייע מיד, בכל דרך, לכל מי שהיה במצוקה - רגעים של אהבת אמת.
גם השבוע, אחרי האסון הנורא, ראינו רגעים של אהבת אמת. תרומות דם, תרומות מזון ותפילות זרמו מכל עבר ואיחדו חילוניים ודתיים ואפילו ערבים ויהודים.
אבל התמונות האלה מסתירות את התמונה האמתית של נתק ואי קבלת החברה החרדית - תמונה שהיא הסיבה העמוקה לאסון - הגורם האמתי שמסתתר מאחורי כל הליקויים הטכניים.
כשנפרדתי מהבנות, לפני הכניסה לאזור הנשים בציון רבי שמעון בר יוחאי, התור של הנשים לחץ קדימה. כמה שוטרות מיואשות ומיוזעות עמדו בקצה וניסו לווסת את הכניסה למתחם, כדי למנוע אסון באזור הנשים. הן ספגו גידופים ועלבונות מכל עבר, ונראו אומללות. כאב לנו עליהן, הן רק ניסו לעשות את עבודתן ולסייע לנשים.
זה לא מקרה בודד או ייחודי - בשנה שעברה נעצרו 317 אברכים מתפרעים, מתוך אלפים שזרקו אבנים וחפצים אחרים על השוטרים, קיללו וביזו אותם ללא הפסקה. זה מתחבר להפרות ההמוניות של הנחיות הקורונה בחברה החרדית ולזלזול חמור בהנחיות הרופאים, שהביאו להתפרצויות קשות במדינה כולה. באחד הביקורים שלי בירושלים היה תלוי מעל כביש ראשי, מעל מוסד חרדי, שלט ענק ומתריס לפני חג הפורים - "פורים ללא מסיבות פורים - אתם הצחקתם אותנו". וכל זה מתחבר למקרים שבהם לפקחים של משרד החינוך אין כניסה למוסדות חרדים שמקבלים מימון מהמדינה.
זה לא הם, זה אנחנו
הציבור החילוני והדתי לאומי מתנהג בסלחנות מתנשאת כלפי הציבור החרדי, כאילו לא מדובר בחלק מאתנו, אלא בגוף זר. התפיסה הזו, ש"זה שלהם, אז שיעשו מה שהם רוצים", היא תפיסה מסוכנת, מבדלת ואפילו גזענית. התפיסה הזו יצרה את האוטונומיה החרדית, שמזלזלת בכל חוקי המדינה, במוסדותיה וגם בשוטריה.
לא היינו מקבלים התנהגות כזאת בכפר סבא למשל. אם בתי ספר בעומר או מטולה היו מסרבים לתת לפקחים להיכנס או זורקים אבנים על שוטרים האדמה במדינה הייתה רועדת ומנהל בית הספר היה מפוטר. אבל כשמדובר בחרדים כולם שותקים. למה? כי רבים לא מתייחסים אל החרדים כאל חלק מהכלל ובנוסף לזה, כל מי שמצביע על בעיה בחברה החרדית מוגדר מיידית כ"שונא חרדים".
לאהוב באמת ולקבל באמת זה לא רק לתרום דם ולתת מזון. לקבל באמת מישהו כחלק ממי שאני, כחלק מהכלל, זה גם לא לקבל התנהגות אלימה ופוגענית שלו.
למה מדדי משרד החינוך לידע במתמטיקה, מדעים ואנגלית של תלמידי ישראל לא כוללים 25% מתלמידי ישראל החרדים? כי אנחנו לא רואים אותם כחלק מאתנו. למה לא דורשים פיטורים של כל מנהל תלמוד תורה או ישיבה, שבניגוד להנחיות הכניס תלמידים למוסדו בזמן סגר הקורונה? כי אנשים חושבים שזאת בעיה שלהם ולא שלנו. למה מקובל על כולם שחברי הכנסת החרדים עוצרים חוקים שיפחיתו שימוש במזומן, ובכך מסייעים בגילוי להעלמות המסים בחברה החרדית? כי זה נתפס כעניין חרדי.
זה לא הם, זה אנחנו. החרדים הם אחי, הם בני עמי, הם אזרחים במדינה שלי. הם חלק ממני. אחי החרדים, לקבל ולאהוב פירושו לא רק לחייך ושלוח חבילות מזון, פירושו גם להיאבק בעוולות ובבעיות. אם נמשיך להבליג ולאפשר את האוטונומיה החרדית, האסון הנורא הזה הוא רק ההתחלה - מדובר באסון של שנאת חינם.
הכותב הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה באוניברסיטת בר אילן