מתפללים בסמוך למקום האסון בהר מירון
הלב נשבר, מאז יום חמישי הנורא הזה התמונות והדיווחים מהאתר הקדוש והאהוב שהפך למלכודת מוות עבור רבים מאחיי לא מרפים.
קבר הרשב"י היה היעד התיירותי המבוקש ביותר של ילדותי. כילידת צפת, כל טיול אליו יצאנו, תחנה במירון הייתה חובה. היינו עוברים אצל רבי שמעון ובנו רבי אלעזר הקבורים יחד במירון, קוראים כמה פרקי תהילים וממשיכים הלאה. את שמחות החאלאקה של הילדים חגגנו בציון על ההר הכחלחל שעמד שם מולנו תמיד.
אבל, מעולם לא דרכה רגלינו במירון בימי ההילולה בל"ג בעומר. אני זוכרת שכילדים היינו מקנאים בשכנים וחברים שהלכו להילולה הגדולה הזו, אך אבא שלי, הרב אליהו ביטון, רבה של ביריה ומרום הגליל, אסר זאת עלינו מכל וכל. בל"ג בעומר, אמר, מסתפקים במדורה השכונתית ונשארים בבית.
דיברתי עם אבא שלי ביום שישי השחור הזה, מנסה להבין איתו את הסער הגדול הזה. הוא אמר לי "אל תיכנסי לחשבונות שמיים, זה רצון השם, אין זה הזמן לחפש אשמים". אבל אני מתעקשת, אני רוצה לדעת מה הוא חושב על מה שקרה, אני יודעת שלא סתם הוא מדיר את רגליו מהאתר בל"ג בעומר, לא סתם הוא אסר עלינו להגיע לשם ביום הזה.
ואז הכאב שלו פורץ בכל מילה, על המיסחור הגדול של האירוע, על הפוליטיקה הקטנונית והעסקנות שמאחורי הקלעים, על הצורך הלא ברור של כל חצר או מגזר לקיים הדלקה משלו. הוא מצטט את הרב עובדיה יוסף באחד מספרי ההלכות שפוסק שאין צורך להגיע למקום בל"ג בעומר.
בימים האלה שייצרבו בזיכרון החרדי והלאומי נאמרים הרבה דברים. אבל האם יופקו לקחים אמיתיים? אני עדיין מתקשה לראות זאת.
צפיתי בסרטון שהגיע באחת מקבוצות הנייעס בווטסאפ החרדי. בני משפחות עומדים בשמש הקופחת בשערי אבו כביר ומתחננים לתשובות, מישהי זועקת בתסכול "אנחנו פה מתשע בבוקר", השעה עכשיו כמעט שלוש אחר הצהריים, אני נמצאת בדרכי לצפון לשבת עם הוריי, אנחנו תוהים אם הכבישים יהיו פתוחים בדרך לצפת.
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ככה שרים אצלנו בל"ג בעומר, ושעת הדחק הזו הוכיחה שצריך בנוסף לרבי שמעון גם מישהו שייקח אחריות למה שקורה במירון במיוחד בשעת הדחק של ל"ג בעומר.
האחריות האישית בעיני, היא להימנע מהגעה למקומות המוניים נעדרי תשתיות כמו מירון בל"ג בעומר. והאחריות השלטונית היא לוודא שהעסקנות לא מנהלת אירוע בסדר גודל כזה כאוות נפשה, עם שיקולים של חצר כזו או אחרת וכששלום הציבור לא בראש מעייניה.
ככל שעובר הזמן מתבררים הלחצים הפוליטיים שקדמו לאסון, והאמת? זה נשמע מוכר. הקורונה ואירועיה הם עדיין זיכרון טרי. הלב נשבר שוב ושוב על מצעד האיוולת, על כך שבציבור החרדי מצליחים בכל פעם קיצוניים להכתיב את סדר היום וגוררים פוליטיקאים חלשים לתהליכי קבלת החלטות מוטים. תהליכים שמפקירים את שלום הציבור, את רווחתו ובריאותו.
יש בי חשש גדול שמי שישלם את המחיר הוא איזה רב פקד חסר חשיבות שראשו ייערף, והשיטה ומיישמיה יישארו על כנם. וביום הזה בו בערים החרדיות יטמנו כל כך הרבה חיים יפים וצעירים, אין לי אלא להתפלל שיותר לא עוד.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית נבחרות, תנועת נשים חרדיות