הכרם / צילום: דרור הדרי
עולם היין הישראלי מתייצב. כבר כמה עשרות שנים, מאז המהפכה השנייה של היין המקומי. קיצור תולדות המהפכה: הראשונה הייתה ההתחלה המחודשת של ייצור יין בארץ הקודש אחרי אלפי שנות בצורת, בסוף המאה ה-19 ביקבי כרמל, אז עוד מזרחי, וכמה אחרים. השנייה התרחשה בתחילת שנות השמונים, ובה הוקמו יקבי רמת הגולן ששינו את מעמד היין הישראלי בעולם, והפכו אותו מקוריוז לשומרי מסורת למשהו שאין מה להתבייש בו. המהפכה השלישית היא זו של יקבי הבוטיק הראשונים - מרגלית, צרעה, קסטל, פלם ועוד כמה.
עולם היין מכיר כבר בקיומו ובטיבו של היין הישראלי, וסצנת יקבי הבוטיק שלנו אמנם אינה קופאת על שמריה אך הגיעה לרוויה מסוימת. יקבי בוטיק חדשים כבר אינם נוסדים באותו קצב מסחרר של פעם. לפחות לא כאלה הראויים לתשומת ליבנו, כלומר משהו שהוא מעבר לקצת יין שעושים בבית לצריכה עצמית ולחברים. לא פעם אמנם מחליטים יוצריו של היין הזה שמגיעה לו יותר תשומת לב מהמעגל הפנימי שלהם, אבל לצערנו לא פעם הם טועים.
בדיוק בשל כך, עונג גדול הוא להיתקל ביקב חדש, יחסית, שכל נתוני הפתיחה שלו מרמזים בדיוק על כך. כלומר, משהו ביתי וקטן שאינו מסוגל לייצר משהו משמעותי באמת, והנה, הוא מצליח להפתיע אותך. ובגדול. יקב כזה בדיוק הוא יקב גתו.
יקב גתו שוכן בלב הוד השרון. היישוב הבורגני שבלב השרון, הפך בשנים האחרונות, כך מתברר, ליעד לגיטימי לתיירות יין בגללו ובגלל יקב נווה ירק השכן, עליו כבר סיפרתי כאן.
את היקב הקים מלכיאל הדרי, יהודי במיטב שנותיו, שסיפור היין שלו הוא ממש קלאסיקה של יקבי בוטיק מקומיים. הדרי שייך לרשימת החשודים המידיים בהקמת יקב כזה. הללו הם בדרך כלל או כורמים שמאסו במכירת ענביהם ליקבים גדולים, או אנשי הייטק. נחשו לאיזו קבוצה משתייך אדם המתגורר בהוד השרון.
הדרי, פנסיונר של חברת סאפ המהוללת, הקים לפני כעשור את היקב שלו. המילה יקב אולי קצת גדולה על הגראז’ הקטן הזה, המכיל כמה חביות ומכלי נירוסטה וציוד עשיית יין בסיסי, אבל מפתיע ברמתו המקצועית. הדרי הוא הכול חוץ מאיש הייטק משועמם שעושה קצת יין. זהו יין מקומי מאוד, בעיקר בזכות השימוש בזנים כמו סירה, פטי סירה, גראנש וקריניאן. בלבנים הוא קצת יותר צפוי ומסורתי (שרדונה), אבל גם כאן הטעם שווה.
גם הטכניקות של הדרי, התססה על השזרות וכיוצא באלו אינן מסבירות עד הסוף את הסיפור. ההסבר הוא זה ששוכן בתווך שבין כל אלה. שם תמיד מתרחש הקסם. והוא כנראה מה שמכנים בעולם המטבח, "היד" של הדרי. יש לו מה שנקרא "יד". בדיוק כמו שלהכין קציצות או חומוס כל אחד יכול, ובכל זאת רק לבודדים יש חומוס או קציצות באמת נפלאים. ככה זה גם ביין.
טעימה | יינות יקב גתו
שני 2018: בלנד של ענבי סירה וקריניאן, שמוכיח את כל מה שניסיתי להסביר כאן. הקסם מתרחש. יין שלמרות אחוזי האלכוהול הגבוהים שלו, 14.5%, והזנים הלא ממש פראיריים שמהם הוא מורכב, מצליח להיות לא כבד, כמעט קל, מרענן אפילו, במיוחד אם מקררים אותו קצת, ובעיקר מלא קסם מקומי, עם ניחוח עשבי תיבול בולט וטעם שקשה להסביר אבל קל לאהוב. 150 שקל, כשר
סירה 2018: סירה קלאסי ממש, עם כל טעמי הפלפל השחור שאפשר לקוות לפגוש בו. ושוב, לא כבד, מקומי, חומציות טובה מאוד, עומק ומורכבות. היין הותסס עם חלק מהשזרות ויושן 16 חודש בחביות עץ אלון צרפתי ישנות. הענבים הגיעו מכרמים בצובה. יופי של יין. 165 שקל, כשר
אדום 2018: ביין האדום השלישי אתה כבר משתכנע סופית שיש כאן יד מכוונת וסגנון ברור. בלנד לא שגרתי של ענבי גרנאש, סירה, פטי ורדו ופטיט סירה. שוב החומציות המצוינת והיעדר הכובד, למרות 14.5 אחוזי האלכוהול. כל הכבוד. 150 שקל, כשר
יקב גתו, גולומב 13, הוד השרון, טל' 054-2277521.