יו"ר מפלגת העבודה, ח"כ מרב מיכאלי / צילום: אלעד מלכה
בישראל מתרחשים בשעה זו שני אירועים בעלי חשיבות היסטורית. האחד, מה שנראה כסוף כהונתו של רה"מ בנימין נתניהו והקמתה של ממשלת שינוי שתחליף אותו. השני, תחילתו של תהליך היציאה ממשבר הקורונה. משבר שעיקר השלכותיו הבריאותיות מאחורינו, אך השלכותיו החברתיות, הנפשיות והכלכליות יישארו איתנו עוד שנים רבות.
גם בארצות הברית מתרחש מפגש דומה. הדרמה הפוליטית של החלפת דונלד טראמפ בג'ו ביידן התרחשה בשעה שמגפת הקורונה הכתה באמריקאים ללא רחם. הנשיא החדש נחוש בדעתו לעשות היסטוריה ומוביל מדיניות חברתית-כלכלית מהפכנית שלא נראתה באמריקה מאז ימי 'החברה הגדולה' של הנשיא ג'ונסון.
1.9 טריליון דולר במענקים למשפחות ועסקים, 300 מיליארד דולר לדיור בר השגה, 621 מיליארד דולר לתשתיות תחבורה, 580 מיליארד דולר להכשרת עובדים, יעד של 50% הפחתה בפליטות גזי חממה תוך עשור.
ביידן, שצמח בלב המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית וממנו גם נבחר, הכריז מלחמה על מה שארצות-הברית דקלמה מתוך שינה מאז שנות השמונים וקבע - הממשלה היא לא הבעיה של האזרחים, כפי שטען הנשיא רייגן, הממשלה היא הפתרון לבעיות שלהם. לא פחות מ-18% מהתמ"ג האמריקאי יושקעו בשנים הקרובות בניסיון להפוך את ארצות-הברית למדינת רווחה מתוקנת.
בישראל, הוביל בנימין נתניהו במשך שנים, כשר אוצר וכראש ממשלה, דיאטת 'כסאח' על השירות הציבורי ומנגנוני מדינת הרווחה אותם כינה "האיש השמן שרוכב על גבי האיש הרזה". למזלנו, הוא לא הצליח לחסל אותם. הייתה זו מערכת הבריאות הציבורית שלנו שהובילה את מבצע החיסונים המרהיב.
היה זה הביטוח הלאומי המושמץ שטיפל בהצלחה ביותר בשמונה מאות אלף תביעות חדשות. היה זה השירות הציבורי "הלא יעיל" שניהל את המשבר בהצלחה. ובמילים ברורות - הייתה זו דרכו של השמאל הסוציאל-דמוקרטי שהביאה את ישראל עד הלום, לנקודת זמן שבה אפשר לנשום ולהתחיל לתכנן את היום שאחרי הקורונה.
לאט, אבל בטוח
לא ייתכן שהרגע ההיסטורי הזה לא ישפיע על כיוונה של הממשלה החדשה. אסור שהצרכים של ארבע מאות אלף מובטלים שלא רואים עתיד, מאות אלפי משפחות צעירות שחיו בשנה האחרונה במתח בלתי נסבל בין שוק עבודה תובעני להפקרה ממשלתית מוחלטת של החינוך, ושל עשרות אלפי פונות ופונים חדשים למערכת בריאות הנפש, לא ייתכן שהצרכים שלהם שוב יישכחו מאחור. נתניהו עשה ככל יכולתו לגרום לנו להאמין שהפוליטיקה עוסקת רק בליבוי השנאה בין שבטים ולא קודם כל ולפני הכול במתן מענים לצרכים האמיתיים של האזרחים.
זה, בדיוק זה, תפקיד מפלגות השמאל בממשלת שינוי עתידית. לא רק להביא להשבעתה ולדאוג לשמר את קיומה. לא להילחם על תפקידים שנחשבים אולי בכירים, אבל ספק אם ניתן להשפיע דרכם בעת הזאת ובממשלה כל כך הטרוגנית.
לא רק להניח רגל על הברקס כדי לבלום סיפוח ופסקת התגברות. תפקיד השמאל הוא בראש ובראשונה לשים יד על הגה המדיניות החברתית-כלכלית ולהתחיל לסובב אותו לכיוון חדש. לאט, אבל בטוח.
מלבד קומץ שמרנים ששכחו מה קרה כאן בשנה האחרונה ומדקלמים סיסמאות על הצורך "להדק את החגורות", בניגוד מוחלט למה שעושות עכשיו רוב מדינות העולם, הכיוון הדרוש ידוע וברור לכולם. ההוצאה האזרחית בישראל על חינוך, בריאות ורווחה מפגרת ב-12% מאחורי הממוצע במדינות המפותחות. זו הסיבה למספר התלמידים הגובה בכיתה ולמספר הנמוך של האחיות ומיטות האשפוז לנפש.
לתת ההשקעה בגיל הרך ולמחדל המתמשך של ההכשרות המקצועיות. ממשלת שינוי יכולה להתחיל להגדיל באופן הדרגתי את ההוצאה האזרחית ולמקד אותה בנושאים שניתן להגיע עליהם להסכמה רחבה: לחזק את מערכת הבריאות ובריאות הנפש. לקחת אחריות על הגיל הרך. להרחיב את רשת הביטחון הסוציאלי ולכלול בה גם עצמאים. לחזק את כל אותם עובדות ועובדים שבשנה האחרונה מחאנו להם כפיים, ושביום שאחרי חובה לדאוג להם- צוותי הרפואה, הרווחה, החינוך ובריאות הנפש.
לצערנו בשמאל, ממשלת שינוי לא תעשה שלום, לא תחליף את חוק הלאום בחוק השוויון ולא תנהיג נישואים אזרחיים. אבל ממשלת שינוי תוכל לשפר את רווחתם, בריאותם ופרנסתם של אזרחי ישראל, להסיק את המסקנות הנדרשות מהמשבר החברתי, הבריאות והכלכלי הגדול בתולדות המדינה ולבנות מחדש את מדינת הרווחה שסייעה לנו לצאת ממנו.
מרב מיכאלי יכולה להיות שרת אוצר ולעשות ביידן בישראל. ניצן הורוביץ יכול להיות שר חינוך ולהנהיג חינוך ציבורי לגיל הרך. ואם לא - שניהם יכולים לדרוש הרחבה תקציבית בקווי היסוד של הממשלה ולהסתער ביחד עם עמר בר-לב, תמר זנדברג ושותפיהם במפלגות השמאל והמרכז על משרדי הבריאות, הכלכלה, הרווחה, התשתיות, התחבורה והסביבה. להשפיע על החיים עצמם. זה מהותו של השמאל וזה תפקידו ההיסטורי בממשלת שינוי עתידית.
הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון