רקטות נורות מעזה / צילום: Reuters, מוחמד סאלם
הדבר היחיד שלא קיים במערכה הנוכחית הוא הפתעה. החמאס מבהירה מזה כשבוע את יעדיה ואף את תכנוניה הצפויים. ראשי התנועה, חאלד משעל ואיסמעיל הניה, הבהירו כי "היום ה-28 של חודש רמדאן יהיה צומת מכרעת בעימות עם ישראל" ומוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של התנועה, הגדיל לעשות כשהבהיר כי חמאס מתכוונת לשנות את משוואת הפעולה מול ישראל ולהגיב בכוח על "המשך ההתנכלות למוסלמים בהר הבית".
המערכה המתנהלת אפוא אינה תוצאה של הידרדרות בלתי נשלטת או מיסקלקולציה, דינמיקה שהביאה לפרוץ מבצע "צוק איתן". מדובר במשבר מתוכנן, יזום וכאמור כמעט מוכרז מראש. את ההישג העיקרי חמאס כבר קצרה בדמות האדרת דימויה כמי שאינה נרתעת בפני ישראל ונחלצת להגן על ירושלים ועל הפלסטינים באשר הם. בכך היא מבססת את דימויה כמנהיגת כלל המערכת הפלסטינית, מהלך חשוב כאשר נראה כי אבו מאזן מתקרב לסוף דרכו הפוליטית.
חמאס יזמה את המשבר במה שנתפס בראייתה כעיתוי אופטימלי: הרשות הפלסטינית נתונה בחולשה עמוקה, ישראל שקועה במערבולת פנימית סוערת, העולם אינו מגבה אותה ואף שולח חצי ביקורת על התנהלותה בירושלים, ויש לחמאס לגיטימציה דתית באמצעות הטענה לפגיעה בהר הבית. החמאס קבעה את עיתוי ועוצמת המשבר והציבה אולטימטום פומבי תקדימי שהעיד במידה רבה על ביטחונה העצמי של התנועה.
המערכה הנוכחית מעלה ארבעה לקחים מרכזיים. הראשון הוא השפעתה העמוקה של סוגיית ירושלים, ובמוקדה הר הבית, על המערכת הפלסטינית. זהו יסוד הנוגע בעצבים הרגישים של כלל הפלסטינים ובכוחו להוציאם לרחוב (מה שלא הצליחו הרבה משברים פוליטיים במהלך העשור האחרון), ואף לשמש יסוד מלכד ובעל השראה בין זירות הפעולה של ירושלים, איו"ש, רצועת עזה ואף החברה הערבית בישראל.
הלקח השני הוא טבעה של ההסדרה ברצועת עזה. החמאס הפרה אותה מבלי שקדמה לכך הידרדרות ברצועה. נהפוך הוא. המציאות באזור השתפרה בחודשים האחרונים שבהם ישראל הרחיב את ההקלות האזרחיות ואף פעלה לסיוע במיגור הקורונה בקרב העזתים. ייזום המשבר מעיד על האופן הגמיש והלא מחייב שבו מתייחסת החמאס להסדרה: ברצותה ובהתאם לאינטרסים שלה היא יכולה לצאת ולהיכנס ממנה. ישראל תידרש עם תום המערכה לבחון האם לשוב להבנות הנשענות על כרעי תרנגולת או להבהיר כי הן בטלות לחלוטין.
לקח שלישי נוגע לשליטת החמאס ברצועת עזה. פרוץ המשבר העיד על תיאום וסנכרון הדוקים בין התנועה ליתר גורמי הכוח באזור, ואף על חלוקת עבודה ביניהם. זהו לקח שנדרש לזכור להבא כשיועלו טיעונים ולפיהם חמאס נתקלת בקושי לאכוף מרות על השטח וכי חלק מהפעולות הצבאיות הננקטות מבוצעות בידי "סוררים". כפי שמוכח כעת - החמאס שולט ביד ברזל ובאופן הרמטי על כלל הגורמים באזור.
הלקח הרביעי נוגע לאיו"ש. עד כה הבערה לא סחפה את האזור הזה, שהפלסטינים החיים בו מייחסים חשיבות רבה לשימור מרקם חייהם. הדבר מבהיר לישראל כי באמצעות התנהלות אזרחית נכונה ביכולת לבדל את האזור הזה - כולו או חלקו - מההסלמה הנוכחית. הדבר מחייב כמובן המשך תיאום הדוק עם הרשות הפלסטינית שחוששת גם היא מאיבוד שליטה על השטח ומהרמת ראש של חמאס.
ישראל ניצבת כרגע בדילמה נוקבת. היא חייבת להחזיר את כוח ההרתעה שלה שנפגע ולקעקע את "המשוואה החדשה" שחמאס מנסה לבסס. הדבר יחייב להסב מכה קשה לארגון שבכיריו כמובן ירדו למחתרת עם פרוץ המשבר. ככל שתתארך המערכה גובר הסיכוי לפגיעה לא מבוקרת באוכלוסייה אזרחית ולהסתבכות המערכה. מומלץ שהמכה האיכותית נגד החמאס תבוצע מוקדם ככל שניתן, אך גם להגדיר מתי עוצרים במידה ומובן כי יש קושי לממש הישג כזה.
לסיכום, מומלץ יהיה גם לבחון הנחת יסוד שקנתה אחיזה במערכת הישראלית בשנים האחרונות ולפיה חמאס אינה מעוניינת בהסלמה. אירועי אמש הוכיחו את הצורך לשכלל את ההבנה לגבי הרציונל המנחה של חמאס: התנועה אומנם לא מעוניינת במערכה כוללת אך מוכנה ליטול סיכונים מושכלים בראייתה כדי לממש הישגים אסטרטגיים, תפיסה שיש לוודא כי תבין שהמחיר שייגבה ממנה יהיה כבד לעין ערוך מכפי שהעריכה.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה וראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב