פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית / צילום: איל יצהר
אישי: 81, נשוי, אב ל-4, גר בירושלים
מקצועי: נשיא האקדמיה ללשון העברית
אני: יהודי ישראלי, יוצא מרוקו שלא מוכן לשום ביטוי עדתי, אדם סובלן וליברלי.
משפחה: שני הצדדים מ"עמק התמרים" במרוקו. סבא מצד אמא היה אוהב תורה שפרנס את המשפחה. אבא היה רב, מגדולי המסרנים של ה"שרח", התרגום המוגרבי למקרא והתפרנס כסופר סת"ם.
ילדות: עליתי לארץ בגיל 12 במסגרת עליית הנוער, ואחרי הכשרה של חמישה חודשים בתנועת גורדוניה בצרפת, הגענו ב-1951 לארץ. למדתי בכפר הילדים "ביתינו" ברעננה ובישיבה התיכונית ברחובות, שם סיימתי גם תיכון וגם בית מדרש למורים. המשפחה הגיעה לארץ ארבע וחצי שנים אחריי והתיישבו בירושלים.
כבר בכיתה ו', כשהגעתי לישראל, אמר לי המורה לעברית, משה הלמן, "אתה יודע עברית כמוני", עניתי שלא, אבל אני אוהב אותה מאוד. חשבתי שאהיה מורה ואכן הפכתי לכזה. כשנכנסתי לאוניברסיטה היו צריכים לשכנע אותי לא להישאר מורה בבית הספר.
קריירה: אחרי שירות צבאי משולב בהוראה וחיל השריון, הייתי בין מקימי בית הספר התיכון הדתי באשקלון. לימדתי 25 שנים בבתי ספר יסודיים, תיכוניים ובתי מדרש למורים. אחרי החתונה התחלתי ללמוד לשון עברית ומקרא באוניברסיטה העברית, ואחרי שסיימתי את התואר השני נשלחתי לשנת השתלמות בצרפת, שם למדתי בלשנות כללית ושפות. ב-1976 קיבלתי את הדוקטורט ומוניתי למרצה בכיר באוניברסיטה העברית, ואת בתר (פוסט) הדוקטורט בבלשנות שמית עשיתי בהרווארד.
כשחזרתי מוניתי לראש החוג ללשון באוניברסיטה, כיהנתי כראש המכון למדעי היהדות, ועוד בשהותי בארה"ב נבחרתי כחבר באקדמיה ללשון העברית. ייסדתי וערכתי כתבי עת ועבדתי במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית. בין היתר הייתי פרופסור אורח באוניברסיטאות בצרפת, בהרווארד, בייל, בישיבה יוניברסיטי ועוד. בשנת 1993 קיבלתי את פרס ישראל.
נחמה: אשתי, הדבר הנפלא שקרה לי בחיים, נחמה היא כולי. נפגשנו כשהייתי בין מקימי התיכון הדתי באשקלון והיא מורה במה שהיה אז השירות הלאומי. יישוב ספר. היא הייתה מורה למתמטיקה עד שפרשה. היינו ממקימי הישוב "פסגות", והייתי זה שהעניק לו את השם. עזבנו אחרי תקופה קצרה, והיום אנחנו גרים בירושלים. יש לנו ארבעה ילדים. הצעירה, רחל לאה, שהייתה אלמנה, נפטרה והשאירה לנו ילדה בת 11 וחצי. המשפחה מגדלת אותה וכולנו מתגייסים למען אושרה.
מחקרים: לשון חכמים, לשון המקרא, לשון קומראן והעברית החדשה. חקרתי את הלשון הארמית בא"י, והארמית של התרגומים ומסורות הלשון של יהודי צפון אפריקה וצאצאי האנוסים בצרפת. בימים אלה אני משלים כמה מחקרים שיופיעו בשישה כרכים, אני מקווה עד הקיץ הבא.
האקדמיה ללשון העברית: הוקמה כדי להחליף את "ועד הלשון", שעסק בהמצאת מילים וענייני כתיב וכדומה. האקדמיה היא קודם כול מוסד מחקרי, שלא לומדים בו סטודנטים, אך הם נהנים מפרי החומרים שאנחנו מספקים, הממלא גם את תפקידי ועד הלשון. בדקתי קרוב ל-10,000 עבודות סמינריוניות, עבודות גמר וספרים שנכתבו על יסוד מחקרי האקדמיה.
האקדמיה מונה 40 חברים שנבחרו לכל ימי חייהם. 30 חברים יועצים וגם חברי חוץ מחו"ל, חוקרי עברית שדוברים את השפה. נכנסתי לתפקיד ב-1993, בכוונה לכהן בו שתי קדנציות, אבל חבריי בחרו בי, ואני לא אדם חשוב שיכול לומר להם "לא". וכך מצאתי את עצמי מכהן בקדנציה השישית. כולנו ממלאים את תפקידינו בהתנדבות, מכיוון שאנחנו תאגיד, ועל-פי חוק חברי המועצה אינם רשאים לקבל שכר, אלא רק הוצאות. אני חושב שאחריי יתקשו למצוא עוד נשיא בהתנדבות.
בנוסף, אני גם יו"ר מערכת המילון ההיסטורי ללשון עברית. בכל חודש מתקבלות אצלנו כאלף שאלות בענייני כתיב פשוטים, בענייני תרגום, שמות משפחה או שמות לילדים. איננו יכולים לשמש כמשטרת הלשון, אבל בכל פעם שמתראיין או מדבר מישהו מהאקדמיה, עובד או חבר בה, שומעים שפה אחרת וטון אחר.
עברית: הייתי בכינוס עולמי ביפן של נשיאי אקדמיות ללשון, שנקראים גם בשם "המכון הלאומי לשפת המדינה". הגעתי לשם עם סגן נשיא האקדמיה הסינית, אדם בן 90. מכיוון שלא פרסמו את התוכנית מראש, אמרתי לו שבגלל גודל האוכלוסייה שלהם, הוא בטח יהיה זה שיישא את נאום הפתיחה. ובאופן מפתיע, כשנכנסתי פנימה, היו שם 40 נשיאי אקדמיות, והיפנים החליטו לתת לעברית את הכבוד לפתוח את הכינוס, ועוד ביקשו שאדבר רק בעברית, כי דאגו לתרגום. השבתי שמשום כבודם אדבר עשר דקות בעברית ואחר כך אעבור לאנגלית.
להט"ב: לאחרונה פנו אליי להט"בים בהצעה להקים ועדה לנושאי מגדר, ונעניתי מיד. הלכתי לישיבת הוועדה בראשל"צ, והיו שם טרנסג'נדרים שהיה חשוב להם להביע את עצמם בעברית, הם לא מוכנים שהומואים ולסביות יקבעו את המונח שלהם ורוצים להיות שותפים מלאים לתהליך. היו שהופתעו, איך בר-אשר, עם כיפה על ראשו, הסכים לכך. אני מאמין בלגיטימיות של כל אדם באשר הוא אדם, ואני לא רוצה לומר לך כמה אני מתבייש כשאני שומע דברים שיוצאים מפיהם של אנשים דתיים, ביניהם בכירים מאוד, בקשר ללהט"ב.
שפת ביבים: ברור שהשפה הושחתה. ישנם אנשים שמעדיפים זילות בכבודם של אנשים, קבוצות ומגדרים אחרים. לפני שבוע השתתפתי בתהליך הקבלה של פרופסור חבר שהוא בן מיעוטים בפני מועצת המל"ג. שאל אותי מישהו, מדוע אתה עושה זאת? אמרתי, שמלבד מחקריו המצוינים, אינני מכיר אדם שמדבר כמוהו בכבוד לאחרים. השפה לא יכולה לדבר בעצמה. משתמשים בה חכמים להיטיב וחכמים להרע, בורים להיטיב ובורים להרע.
יצאתי מכל הרשתות החברתיות בו ביום שנכנסתי אליהן, אבל הנכדים והנכדות שלי מספרים על לשון של חרמות וקללות. כשעומד שר וקורא ליועץ המשפטי "מניאק" וחוזר על זה פעמיים ושלוש - מה הציבור יעשה? כשהלמעלה שלנו הוא למטה, כך אנחנו נראים. החלפתי כבר 12 שרים בימי כהונתי, ורק שניים מתוכם, יוסי שריד ויצחק לוי, נענו לבקשתי לשינוי ערכים במערכת החינוך. יצחק נבון ז"ל אמר לי שהלשון חשובה, אבל יש עניינים חשובים יותר.
תדמית מיושנת: איך אפשר להגיד שאנחנו מיושנים, שכשמיליון אנשים נכנסים מדי חודש לאתרי האקדמיה. יש לנו טוויטר, אינסטגרם, פייסבוק ואתר מדעי שנכנסים אליו אלפי אנשים.
סלנג: לא מעצבן אותי, זה נכס חשוב של צעירים. לפני 50 שנים אמרנו "אייזן בטון", והיום אומרים "חופר", "אין עליו" ו"עף על עצמו". אני מזדעזע כשאני שומע "שלוש שקל". לא שמעתי שהשקל עבר ניתוח לשינוי מין. זה נובע מהעובדה שהוראת הטקסטים בבתי הספר הצטמצמה.
פנאי: קורא וכותב, אוהב לצאת לטיול קטן בגן, הצגה או הרצאה, ומגויס לכל בן משפחה שרוצה אותי. נשמתי קשורה בנפש נכדתי בת ה-11 וחצי שהתייתמה.
תפיסת עתיד: מתכוון לכתוב עוד כמה ספרים ולהמשיך לקדם את הציונות שלי דרך השפה.