רומן זדורוב / צילום: דודי ועקנין
החלטתו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיאת העליון, השופט חנן מלצר, רגע לפני פרישתו) לערוך משפט חוזר לרומן זדורוב, מתווספת אל מספר מועט של כ-30 החלטות דומות, מאז קום המדינה ועד היום, בהן הורה בית המשפט העליון על עריכת משפטים חוזרים לנאשמים מורשעים, נתון מדהים לכשעצמו. כל-כך מעט החלטות שהובילו לבסוף, בחלקן, לזיכויים.
האם כך גם יקרה בעניינו של זדורוב? האומנם יקבע בית המשפט המחוזי בנצרת, בהרכב מחודש שיקום, כי הרשעתו בעבר מוטעית, וזדורוב יימצא הפעם חף מכל אשמה?
להערכתי, לא יהיה במשפט החוזר, לו יתקיים, להביא לזיכויו. בעיניי, זדורוב הוא האשם מעל לכל ספק סביר. כך קבעו הערכאות הקודמות בעניינו שוב ושוב. מה גרם אם כן לשופט מלצר, חרף מארג הראיות המבוסס, להשתכנע לקיים משפט חוזר?
אני מכירה היטב את התזה המשפטית לפיה בבתי הכלא נמצאים חפים מפשע, ומסכימה שאדם יכול להודות בפשע שלא ביצע, כי מערכת המשפט יודעת "לתמרץ ולתגמל" חשודים ונאשמים שמסרו הודאות שווא. אך עניינו של רומן זדורוב בפירוש אינו נמנה עמם.
נשמע כמו רוצח שמבקש להימלט מעונש
כל מי שטרח וקרא את פסקי הדין המרשיעים שניתנו נגד זדורוב, בכל אחד מן הגלגולים המשפטיים הקודמים (כולל את דעת המיעוט של השופט יורם דניצגר, שאך כפסע היה בין זיכויו מחמת הספק לבין הרשעתו, כדעת הרוב), לא יכול להתעלם ממצבור הראיות ובראשן שלוש ראיות עצמאיות, שכל אחת לבדה מהווה נדבך עצמאי בהרשעתו: התוודותו של זדורוב שנמסרה באופן חופשי בתא המעצר בפני "ארתור" המדובב המשטרתי, הודאותיו בפני חוקרי המשטרה ושיחזורו את המעשה. לאלה יש להוסיף גם קיומו של מניע, ידיעת פרטים מוכמנים (שרק מי שהיה בזירת הרצח יכול להכיר), שקריו הבוטים ועוד ראיות נסיבתיות ובהן: אי-מתן הסבר הגיוני וסביר לעצם התוודותו בפני המדובב ולדברים והפרטים הרבים שסיפר לו, השמדת המכנסיים שלבש יום לאחר הרצח באופן חריג ומוזר, השלכת להב הסכין שהשתמש בו בסמוך לאחר הרצח והאמירה למדובב כי השליך את הלהב עם המכנסיים, כיבוס חולצתו בעצמו בעוד שברגיל עושה זאת אביה של אשתו, סוליות נעליו של זדורוב שנמצאו נקיות לחלוטין באופן שיכול להתיישב עם שימוש בחומרי ניקוי, החדרת קיסם למנעול דלת המקלט כשזדורוב היה האחרון לעזוב את המקלט, דקות ספורות ממש לפני הגעת המחפשים, והוא היחיד שהייתה לו סיבה להקשות על פתיחת המנעול.
כך שלמעשה, מבחינה ראייתית ומשפטית אין מדובר בתיק מורכב או סבוך להוכחה אלא דווקא במקרה "קל" יחסית להוכחה, כמעט ללא כל קושי. אז מדוע הפך המקרה הזה למשפט שמטלטל מדינה שלמה? שמעיק ומעסיק את מערכת המשפט למעלה מ-15 שנים?
ישבתי, כפרקליטה צעירה, באולם בית המשפט המחוזי בנצרת, כשזדורוב העיד להגנתו. במו-עיניי ראיתי את התפתלויותיו ואת אגלי הזיעה ניגרים על פניו, איך הוא נופל בשקריו ומסתבך בהם בתשובותיו המתחמקות והמניפולטיביות לשאלותיה של התובעת החריפה. כך לא נשמע מי שמסר הודאת שווא - כך נשמע רוצח שמבקש להימלט מעונש וזוכה, מסיבה שאינה ברורה, לאהדה ציבורית, לצבא מעריצים ולקמפיין מימון המונים, משל היה קורבן של מערכת משפט קלוקלת.
אך אולי מה שמקולקל כאן באמת הוא לא מערכת המשפט אלא חוסר האמון בה, ואת זה יש לתקן במהרה. על רקע זה, נדמה כי ההחלטה של השופט מלצר על עריכת משפט חוזר לרומן זדורוב, היא בכלל מתנת הפרישה שלו. הזדמנות לשים קץ, אחת ולתמיד, למחול המשפטי הזה שלא נגמר ולהגביר את מראית פני הצדק ואת אמון הציבור במערכת המשפט, תהא תוצאת המשפט החוזר אשר תהא.
הכותבת היא סנגורית פלילית, בעברה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז צפון