יירוט טילים בשמי גוש דן / צילום: Reuters, Amir Cohen
20 שניות להוציא את הילדים מהאוטו ולהשתטח איתם על הכביש ליד. 15 שניות לרוץ מהמטבח לחדר מוגן. 25 שניות כדי לעזוב את המחברות פתוחות על השולחן ולנוס בבהלה עם ילדי הכיתה למרחב המוגן הסמוך. מציאות החיים המופרכת של תושבי ישראל בעוטף עזה בשני העשורים האחרונים קיבלה אמפתיה בכלי התקשורת שהתגברה בזמני חירום ונחלשה בזמני שגרה. כלומר כל עוד הייתה שגרה בירושלים ותל אביב, התרגלו יושבי האולפנים בשביל תושבי שדרות והסביבה לירי הרקטות על בתיהם, אך כמו שראינו שוב השבוע, כשהרקטות חוצות את קו אשקלון לאזור חיוג 03 - התיאורים הופכים להיות לקוחים מזירת מלחמה.
למעט שווי הנדל"ן שיורד כשמדרימים, אין באמת הבדל בין פגיעת רקטה בדרום הארץ למרכזה מבחינת הפרת הריבונות של ישראל. אז איך ביממה האחרונה השידורים הפכו דרמטיים יותר והממשלה נקטה במדיניות קשה יותר נגד היורים (כבר לא דיונות, בניינים)? לא מדובר בישראל הראשונה והשנייה ולא בהחלטה מודעת על אפליית תושבי הפריפריה אלא בהסבר פשוט יותר ועצוב לא פחות: זהו פועל יוצא של הדמוגרפיה המאפיינת את אנשי התקשורת ועל עצמי לספר ידעתי.
לפתע יש אפס סובלנות
כשיורים על שדרות או אשקלון מדווחים הכתב הצבאי וכתב דרום בכמה משפטים לקוניים: איפה נפל, כמה נזק נגרם והאם היו נפגעים בגוף (את נפגעי החרדה לא ניתן לספור). כשיורים על תל אביב וראשון לציון מדווח העורך שנמצא בבית עם ילדיו על הפחד והצלם מתעד את חדר המדרגות וכתב המשפט מעביר תיעוד של היירוטים. עשרות בעלי תפקידים במערכות התקשורת מתווכים נאמנה את שעיניהם רואות.
לרוע המזל, כתב דרום אחד בכל מערכת תקשורת, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לזעוק את מצבם של התושבים תחת ירי כמו שעושים עשרות עורכים, מפיקים וכתבים שגרים באזור חיוג 03 כשזה מגיע אליהם ליד הבית. כפועל יוצא מהדרמה באולפנים נדרשת גם הממשלה סוף סוף להגיב, לפתע יש אפס סובלנות לממשלה ולמערכת הביטחון על ירי לעבר ריכוזי אוכלוסייה. כשיש דיווחים לאורך ולרוחב על ירי ופצועים והמצוקה ניכרת על פני המדווחים שחושבים עכשיו על ההורים שלהם והילדים שבבית כבר לא ניתן להכיל.
תיאר זאת באופן מדויק (בנוהל) עוד לפני, אורי אורבך ז"ל ב2004:
התרגלנו / אורי אורבך
"קריינית הטלוויזיה אמרה שמטח הקסאמים שנחת השבוע על שדרות לא היה 'אחד המטחים שאליהם כבר התרגלנו'. הרהרתי בדבר ולא זכור לי שהתרגלתי למטחי הטילים הללו. ככל הידוע לי, גם תושבי שדרות לא התרגלו אליהם. אלא מאי? כל עוד לא נהרגו אנשים בשדרות, סבלו התושבים בשקט, ואילו רבים מתושבי חיפה, תל אביב וירושלים 'התרגלו'.
האמת היא שנורא קל להתרגל בתל אביב לקסאמים בשדרות. גם בחיפה ובכפר סבא די קל להתרגל לקסאמים בשדרות. שלא לומר לטילים הנופלים בגוש קטיף. יש לי הרגשה שכשייפלו קסאמים בתל אביב, קרוב לבתים ולמקומות שבהם משדרים וגרים רוב העיתונאים וחברי הכנסת, זה יהיה קשה בהתחלה, אבל תושבי שדרות יצליחו להתרגל".