התפרעויות בין ערבים ליהודים בלוד / צילום: איל יצהר
ישראל היא מדינה קטנה ומורכבת. זה היופי, אבל זה גם הקושי.
מאז קום המדינה התשתית לחיים משותפים נשענת על מארג עדין ושברירי של יחסים. משבר הקורונה הדגיש ביתר שאת את משבר האמון ואת הפערים המתרחבים בין המרכז לפריפריה ובין המגזר היהודי לערבי. אלה נשארו הרחק מאחור במרבית הפרמטרים - כלכלה, בריאות, חינוך וביטחון אישי. האירועים האחרונים בירושלים, ביישובים המעורבים ומתקפת הטילים המתגלגלת מעזה הפכו את משבר האמון לחבית של חומר נפץ. המרקם העדין והשברירי נרמס, הקיטוב וההפרדה ניצחו.
התפשטות המהומות בערים המעורבות והכאוס שנוצר מאיימים על שגרת החיים, הביטחון והרווחה של כל אחד ואחת מאיתנו ועל רווחתה וביטחונה של מדינת ישראל. העורף יכול להתלכד סביב אירועי קורונה וטילים, אבל לא מוכן ולא יכול להכיל אובדן משילות, כאוס ומראות של פוגרומים ופרעות ביישובים המעורבים.
במונחים של חוסן, אין זה משנה אם המשבר נגרם מסיבות ביטחוניות, כלכליות או חברתיות. הפוטנציאל לפגיעה זהה. הבסיס למהומות ביישובים אלה איננו בעזה. זהו רק התירוץ. הבסיס נעוץ עמוק באמון שאיננו ובמשבר המנהיגות.
שנים של עיבוי השסעים בחברה במקום שיח של קירוב לבבות באים היום לידי ביטוי בשטח בצורה אלימה ונטולת רסן. הכתובת הייתה על הקיר. אמון לא מופיע מעצמו או כבמטה קסם, לוקח לו זמן להתפתח, כשם שנוצר כך הוא יכול להתפרק בקלות. זו אינה בעיה מכנית עם פתרון הנדסי, אלא תהליך התפתחותי עמוק שכולל בניית מערכות יחסים, תמיכה ובעיקר מנהיגות. זוהי נקודת ההתחלה.
גם אם נדמה היה שקיימת מוכנות והבנה לצורך בשינוי משמעותי, הרי שהמשבר הנוכחי הציף את פער האמון בין הגורמים השונים, בין האוכלוסיות, בין המנהיגות לשטח, בתוך השטח, ועוד. אמון שככל הנראה לא היה קיים מלכתחילה.
אמון הוא לבנה מרכזית באבני החוסן של מדינה דמוקרטית בכלל ומדינת ישראל בפרט. הוא מרכיב חיוני בבניית יחסים חברתיים וכלכליים. הוא מסייע להתמודדות עם מורכבות, מקל על שיתוף-פעולה בין בעלי העניין ומקטין אסימטריה של מידע וכוח.
המהומות בימים האחרונים פגעו בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל, הציפו במלוא העוצמה את חוסר האמון של חלקים נרחבים בחברה הערבית במוסדות המדינה ובמנהיגות ופגעו במשילות.
על אף הקושי ועל-מנת לשרוד את המשבר ולצמוח ממנו, יש להפוך אותו להזדמנות לאיחוי הקרעים ויצירת מרחב לשינוי. אם נמשיך להתנהל באותה צורה, נגיע שוב לאותה תוצאה ואף נסלים את המצב!
לצד החזרת הסדר והמשילות ורגע לפני שתפרוץ כאן מלחמת אזרחים, נדרשת מנהיגות אמיצה שתשמיע את קולה בגאון, תקרא להרגעת הרוחות ותקדם מדיניות אשר תהפוך את הערים המעורבות והפריפריה לאזורי צמיחה שיספקו לתושביהן פרנסה ורווחה, ותשכיל לתעל את האנרגיות של הכעס לפיתוח כלכלי וחברתי ולשיפור בתנאי המחיה. אלה יתרמו לבניית אמון בין המגזרים ויתנו תקווה לעתיד טוב יותר.
אמון לא בונים כשזורקים אבנים או נוקטים בהתנהגות אלימה. מצבים קשים דורשים חשיבה אחרת מחוץ לקופסה. איחוי הקרע שנוצר מחייב טיפול שורש, טיפול שמתחיל ביכולת של הגורמים השונים להידבר, לשבת יחד סביב אותו שולחן ולהניע באומץ תהליכים. לערוך חיפוש עמוק של שורש הבעיה, ולא להתמקד רק בכיבוי השריפה. הוא גם קשור במידת האחריות שתועבר למנהיגות המקומית וליכולת שלה לקבל אותה ולפעול באחריות למול השטח שבוער. תקשורת פתוחה, שקיפות, שיתוף-פעולה, מניעת שימוש לרעה בכוח, שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי הם תנאי סף.
על-מנת לחולל שינויים במארג היחסים, יש לבנות את האמון כתשתית מאפשרת מרחב לשינוי. המדינה והמערכות השונות עוסקות כעת במשבר, בהשלטת סדר ובמניעה, אך מה אם לצד זה נשנה דיסקט ונראה במשבר הזדמנות למינוף תהליכים. הזדמנות לשים מראה ענקית על מה שצפוי אם לא נתעורר. מידת הסובלנות של המערכות ושלנו כאזרחים נבחנת במלוא המרץ.
תנאי הכרחי לצלוח משברים כאלה הוא היכולת לחשוב אחרת ולהפעיל כלים ואסטרטגיות יצירתיות. למשל מנהיגות נשית שקולה כמעט ואינו נשמע במשבר. הקורונה הוכיחה כי נשים מנהלות טוב יותר משברים, הן נוקטות רטוריקה חיובית ולא מתלהמת, מייצרות אמפתיה ותקווה ומנצחות במבחן התוצאה, דבר שכל כך נדרש עכשיו במחוזותינו.
מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים, ההתמודדות עם אתגר שמאיים על הסדר הקיים, מחייבת להפעיל כלים שונים, לשנות את משוואת האמון ולפתח תורת הפעלה חדשה הכוללת הגדלה של העוגה והכנסת שחקנים רבים בעלי אינטרסים שונים למעגל השיח. מנהיגות אחרת שמחברת ומגשרת. המטרה צריכה להיות משותפת - חיים זה לצד זה. אין דרך אחרת. לטוב ולרע.
הכותבות הן מייסדות ומנכ"ליות משותפות שלThink Creative, יזמיות חברתיות וכלכליות ומומחיות לאסטרטגיה תחרותית, פיתוח אזורי חשיבה עיצובית ולמידת מערכות, וחברות בסופרסונס