הלינץ' על הנהג בבת ים, אמש / צילום: ראובן קסטרו, וואלה! NEWS
מראות הבתים המופגזים, האזרחים המבועתים, הרחובות הבוערים והפצועים המובלים באלונקות לבתי החולים זועקים את זעקתם של הנפגעים שבורי הקול - זעקתם של אלו שזכותם לחיים ולשלמות הגוף קופחה באבחה. התמונות המשודרות בלופ אינסופי מנכיחות את הכאב והפציעה הגופניים, לבל ניתן יהיה להטיל בהם ספק או להכחישם. למראות הכאב והסבל כוח פוליטי אדיר - לא במובן של ימין ושמאל, אלא במובן של בריאת נרטיב (סיפור) של ניצחון, גבורה וחוסן לאומי.
מנגד, מראות ההמון שלוח הרסן המכלה את זעמו בעובר אורח תמים מספרת סיפור של התפרקות, של אובדן עשתונות ושל חולשה. מראות הלינץ' המזעזעים מספרים סיפור על חברה שאבדה את חוסנה ואת מידת הרחמים והחמלה. הלינץ' הוא סממנו המובהק של אובדן צלם האנוש, שכן בחסות החשיכה והאנונימיות, עיסת אדם נטולת פנים מוציאה להורג קורבן נטול פנים. זהו מעשה פחדני (ואולי גם נפחד) המעיד לא על "לקיחת החוק" בידיים, אלא על השאיפה להיות "מעל החוק" - גם זו, שאיפתם של חלשים או מוחלשים.
בעוד שהתמונה הראשונה מתאמצת לתקשר אחדות וסולידריות, השנייה חושפת את אוזלת היד בבניית המערכות האזרחיות הנדרשות לטיפול הסיזיפי, המתמשך והאפרורי בנזקים הגופניים והנפשיים של החיים בצל האסון שתמיד עורב מעבר לפינה. עבור הפצועים בגופם ובנפשם, "ההבלעות" מאחורי דלתות חדר המיון, חדרי הניתוח והאשפוז היא רק ההתחלה של סיפור, שיתכן ולא יהיה בכוחם לספר.
קו מקשר חד וברור עובר בין הניהול הבריאותי והכלכלי של משבר הקורונה, מחאתם של הלומי הקרב המספרים על מאבקם הארוך והמשפיל מול אגף השיקום, האסון במירון, והפקרתם של אזרחים בידי המון אכזר ומשולח רסן. בכולם נחשפת חולשתה של המדינה ומוסדותיה להעניק שירותים מכבדים וחומלים לאזרחיה. בכולם נחשפים קשיי תפקוד, שיתוק בתהליכי קבלת החלטות, ואובדן אמון הציבור במוסדות.
הזכות לחיים ולשלמות הגוף נכללת במפורש בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו. שלמותו הגופנית והנפשית של אדם מבוססת בראש ובראשונה על השמירה על כבודו ועל זכויותיו. אולם רק לפני ימים בודדים התבשרנו על ביטולם של 600 תקנים של צוותים רפואיים שאושרו בתקופת הקורונה. מחסור בכוח אדם במקצועות הרווחה, הסיעוד, הרפואה, ובריאות הנפש, מחסור במיטות אשפוז ובציוד משמעו גרימת סבל וכאב - וכפי שנוכחנו כבר לדעת - בהשפלה של הגוף הפגוע ממילא. הרעבתם של השירותים החברתיים: בריאות, רווחה וחינוך כמוה כמחיקה ובטול של הגוף הפגוע ממילא. ייאוש, תסכול ותחושת ניכור הם המציתים את אש התבערה. מדינה שאין ביכולתה לספק לאזרחיה שירותי בריאות, רווחה וחינוך נאותים היא מדינה משותקת המתאכזרת לאזרחיה. מדינה המניחה למגזרים שלמים לחיות - בלי שירותי חינוך ורווחה ראויים, בלי שיטור, בלי פיקוח, ללא סדר וחוק וללא השקעה ממשלתית יעילה בתשתיות - סופה שתאבד לה האפשרות למשול. ממשלה שהחלטותיה נתפסות שרירותיות, ובלתי מנומקות מנביטה אלימות.
ראש הממשלה צוטט אומר, כי "יחזיר את המשילות באגרוף ברזל אם צריך". יתכן שהשימוש בכוח יביא בסופו של דבר לרגיעה. אולם משילות ראוי שתשען על אמון, כבוד והערכה לשלטון החוק. משילות, ראוי שתתבסס על האמונה שהריבון מכיר במצוקות האזרחים ופועל לצמצם את כאבם, יודע לנמק את החלטותיו, נמנע מהחלטות שרירותיות, ונוהג בשקיפות, באחריות ובזהירות.
אירועי השנה האחרונה מחייבים יצירתה של משוואה חדשה בין השלטון ומוסדותיו לאזרחים. את המנגנונים הפועלים במלוא העוצמה בכדי להקהות ככל האפשר את מנגנוני האמפתיה והקשב, יש להחליף במערכות שירותיות המכוונות לאזרח. על המערכות להיות נדיבות ואדיבות יותר כלפי האזרחים והעובדים בהן, לשפר את תנאי השירות, לצמצם מכשולים, לקצר את משך זמן הטיפול בפניות, להנגיש את השירותים לאוכלוסיות מוחלשות ברגישות ובתבונה. נדרש לכך שינוי מבני עמוק והקצאת משאבים, אולם ראשיתו בשינוי תפיסתי עמוק של מודל ההשתתפות האזרחית.
הכותבת היא ראש המרכז לחקר המידע בבריאות על שם דרור (אמרי) אלוני, מרצה בכירה במחלקה להנדסה תעשיה וניהול, המרכז האקדמי רופין