המהומות בחברה בערבית הראו שוב שהפערים החברתיים הם פצצה מתקתקת
המהומות בישראל מזכירות לי את השיעור האחרון שלימדתי במסגרת הקורס בכלכלת ישראל על עוני ואי-שוויון בהכנסות בישראל. הסטודנטים כבר למדו על פלאי הצמיחה הכלכלית בישראל, על העודף במאזן התשלומים הנובע מהישגי ההייטק הישראלי, על הקונסלידציה הפיסקלית שהובילה ליחס חוב-תוצר ברמה של 60% (ערב הקורונה), על נזקי ההיפר-אינפלציה ועל דרך החתחתים שעבר בנק ישראל עד שהצליח להוביל את ישראל ליציבות מחירים ואת עצמו לגוף מקצועי ועצמאי לחלוטין.
הסטודנטים נחשפים לנס הכלכלי שהתרגש על כלכלת ישראל מאז שנות ה-90, עת ישראל חוותה גל עלייה עצום, חתמה על הסכמי אוסלו והצטרפה בתור שותפה מובילה בכלכלה העולמית.
בשיעור האחרון, התמונה הופכת לקודרת. הסטודנטים נחשפים להישגים המפוקפקים של כלכלת ישראל: אנו מדורגים בצמרת מדינות ה-OECD בנתוני העוני לפי הכנסה פנויה - כ-20% מהמשפחות בישראל מוגדרות עניות, וזה עוד לפני השפעת הקורונה הכלכלית, וישראל מדורגת במקום השלישי "המכובד" מבין כלל המדינות בארגון.
עוד "הישג" הוא ממדי אי השוויון בהכנסה הפנויה בישראל- ישראל מדורגת בין 7 המדינות בעלות אי השוויון הגדול ביותר. "כן, אבל ללא הערבים והחרדים מצבנו מצוין". הרבה חושבים כך, נכון, הרי מי שחי בנוחות בבית מרווח, עם תשתיות מים וחשמל, מחזיק מספר מכוניות, טס לחו"ל מספר פעמים בשנה, יוצא לבתי קפה ומבלה בקניונים לא מעלה על דעתו מה המשמעות של פערים כלכליים כה גדולים.
השקט המדומה לא ימשך זמן רב
בדוח שהוציא ארגון ה-OECD מתברר ששיעור העוני (לפי מדידה יחסית) בקרב ערבים נושק למספר המפלצתי של 45%, בקרב החרדים מדובר ב-42%. "נו, אז מה?! הם הרי מביאים הרבה ילדים והם בוחרים בעוני. זאת בעיה שלהם!" אני שומע טענות מעין אלו הרבה פעמים ובכל פעם ליבי מתכווץ.
אני מסביר לסטודנטים שהפערים החברתיים בישראל הם פצצה מתקתקת. המרחק ברמת החיים בין מרכז הארץ לבין ישובים במרחק נסיעה של שעה צפונה ודרומה הם עצומים. דמיינו לעצמכם את החיים בפאבלות בברזיל, בשכונות המצוקה בדרום אפריקה ובמקסיקו ותחשבו מה יקרה לכם אם תעזו להיכנס לשם.
הרי אתם יודעים שארנקכם ושעונכם יילקחו ממכם במקרה הטוב, ובזה הרע תקפחו את חייכם. "כן, אבל זה רחוק מאיתנו... אנחנו לא נוסעים למקומות הללו. אנחנו הרי חיים בישראל ופה זה לא יכול לקרות". בכל שנה אני עונה להם בתקווה כי הלוואי שאתם צודקים, אך בתוך תוכי אני יודע שהשקט המדומה לא ימשך זמן רב.
נו, אז מה אתם אומרים על המצב הנוכחי בישראל? מה שווים כל פלאי ההייטק ומכוניות היוקרה אם התעוררנו למציאות של פוגרומים בלב הערים בישראל. חבית הנפץ מתפוצצת לכולנו בפנים, כן גם בפניהם של כל אותם בעלי האמצעים הכספיים שחושבים לעצמם כי הפערים החברתיים הם בעיה של מדינות נחשלות.
אני כמובן שלא מצדיק את הפרעות ומגנה אותן בכל תוקף. אבל, מה עושים עכשיו? כיצד נשקם את החברה והכלכלה בישראל לנוכח התהום הפעורה בין אזרחי המדינה. ברור שבטווח המידי נדרש כוח כדי לרסן את המהומות, אך כוח חזק ככל שיהיה לא יכבה את הלבה המבעבעת בחברה הישראלית.
לשם כך על הממשלה ועל כולנו להתעורר ולהבין שבמדינה קטנה גאוגרפית כמו ישראל, בה קצב ריבוי האוכלוסייה הוא מהגבוהים במדינות המערב, לא ניתן לטאטא את בעיית הפערים החברתיים מתחת לשטיח. נדרשים לשם כך לא רק תקציבים אדירים, תוכניות פיתוח והשקעות מאסיביות בכל תשתיות החיים, אלא הכרה כי פערים חברתיים הם מגפה נוראית שבשונה ממגפת הקורונה לא ניתן לפתור באמצעות שתי מנות חיסון.
הכותב הוא חוקר כלכלת אושר במחלקה לכלכלה וחשבונאות במרכז האקדמי רופין
