מוחמד מג’אדלה / צילום: פידאא דאו
אישי: בן 28, רווק, גר בבאקה אל גרבייה
מקצועי: מנהל חטיבת החדשות ומגיש בכיר ברדיו א-נאס המשדר מנצרת, ומגיש בכיר בערוץ Musawa המשדר מרמאללה
אני: לויאלי, משקיע את כל כולי בכל מה שאני עושה, מחויב למקצוע וחייב להרגיש שאני ממצה את עצמי.
משפחה: שני הצדדים מבאקה אל גרבייה. סבא מצד אבא, מוחמד, שאני נקרא על שמו, היה אחד ממנהיגי חמולת מגא'דלה, איש פשוט, צנוע וחכם, וסבתא, שילדה 14 פעמים, אמרה שלא היה יום שלא הייתה בהיריון, חלק מהילדים היא ילדה בעמידה תוך כדי עבודה בשדה, הניחה את התינוק בצד והמשיכה לעבוד. הצד של אמא ממעמד הביניים. סבא עו"ד, לסבתא תעודת בגרות ואמא למדה בבית ספר אורתודוקסי יוקרתי בנצרת.
ראלב מג'אדלה: אבא. הוא התחיל את דרכו בהסתדרות, היה במועצה המקומית בכפר, נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה, והיה יו"ר ועדת הפנים הראשון והשר הערבי הראשון. היום הוא עוסק בייעוץ אסטרטגי ועסקים. כפוליטיקאי צעיר הוא היה מגיע להתייעץ עם עורך הדין הכמעט יחיד באזור, סבא, ושם הוא פגש בחורה צעירה בת 18, שסיימה את לימודיה בתיכון והתחילה לעבוד כמזכירה רפואית בקופת חולים כללית. אחרי שההורים התחתנו, אמא למדה סוציולוגיה ותקשורת, הקדישה את חייה כדי לגדל אותנו ומכיוון שאבא לא היה כמעט בבית, היא הפכה לדמות הדומיננטית בחיי.
ילדות: באקה. השילוב בין אבא - הערבי האסלי עם ניסיון החיים, לאמא -האריסטוקרטית המלומדת, בנה אותי. הבית היה פוליטי. למדתי מה זה הפסד לפני שלמדתי מהו ניצחון. אבא הפסיד בבחירות לראשות המקומית וכשהגעתי לבית הספר למחרת הייתי הבן של זה שהפסיד, הרגשה קשה. אמא הסבירה שזה הפסד במערכה, וזה לא סוף העולם, כמו שניצחון הוא לא מטרה, ויש דברים שהם מעבר לקריירה. זה הפך אותי לריאלי, אבל גם גזל חתיכת ילדות.
הייתי ילד קצת שונה. התעניינתי בפוליטיקה, בחירות, פעילים חברתיים, ראיתי איך נסגרות עסקאות פוליטיות כשהבאתי לאורחים קפה, הבנתי את הטריקים בפגישות הליליות, אבל רציתי להיות עו"ד כמו סבא והדודים שלי, תקשורת לא הייתה אז בכלל אופציה. למדתי בתיכון הכי טוב בבאקה, ניגנתי על פסנתר וגיטרה, ושיחקתי כדורגל בשלוחה של הפועל ת"א. ההורים שלחו אותי ללמוד בתיכון החקלאי ימה שבו למדו רק ערבים, ובנוסף לביולוגיה וכימיה, למדתי גם בניית אתרים.
תקשורת: ב-2007 ביקש ממני איש עסקים לפתוח אתר חדשות מקומי והכיר לי שני עיתונאים. אני הייתי על הגרפיקה והם על התוכן. אחרי שנה, העיתונאים עזבו, אז כתבתי את הכתבה הראשונה שלי על תאונת דרכים והסתבכתי כהוגן. אבל משהו השתנה. הבנתי שאני רוצה להיות עיתונאי ולא מעצב גרפי והפכתי לכתב שטח. סיקרתי אירועים, כתבתי מאמרים וחידדתי את הכישרון ואת הידע בערבית גבוהה.
זהות: אני חי, כמו כל ערבי, בקונפליקט יומיומי ועם זהות מורכבת. אני ערבי, פלסטיני, מוסלמי, אזרח מדינת ישראל. המשורר מוחמד דרוויש כתב שהזהות היא דבר מולד, אבל הדבר הכי יצירתי שיש. במהלך השנים אני מעצב את הזהות שלי בצורה יצירתית כדי שתוכל להכיל הכול. אני גר אצל ההורים בבאקה ולא נמצא בזוגיות כרגע.
קריירה: בסוף התיכון רציתי להתנתק מהתקשורת ולעבוד בחברה היהודית. שלחתי קורות חיים והתקבלתי לעבודה במוקד סלקום ובשירותי הדאטה ובמקביל עבדתי בהפקה ותחקיר ב"אל ג'זירה". אחרי שנתיים הציעו לי להצטרף לערוץ בשפה הערבית בשם I24NEWs, ואחרי התלבטות החלטתי שאני הולך על זה והתחלתי כעורך תוכן. כשלוסי אהריש נכנסה לערוץ וקיבלה את ניהול הערוץ בערבית, היא קלטה אותי, בחור בן 22, עם פוטנציאל שלא ידעתי שיש לי.
יום אחד קראו לי לצאת לשידור לייב, מחוץ למטלות הרגילות, והתחלתי להופיע על המסך. בארבע השנים שהייתי שם הגשתי מבזקים, הייתי הכתב המדיני וכתב המשימות המיוחדות, התלוויתי למשלחות רה"מ, ערכתי והגשתי את המהדורה המרכזית בערבית, ובמקביל קריינתי סרטים דוקומנטריים בערבית באל ג'זירה וב-CNN, ואהבתי את זה.
הבנתי שאני לא רוצה להיות רק במקום אחד. קיבלתי הצעה מהערוץ הטורקי TRT, ואחרי תקופה קצרה ראיתי שהוא לא מתאים לעולם הערכים והתוכן שלי ועזבתי.
ערוץ מוסאווה: האנשים ברשות השידור הפלסטינית ראו אותי ב-I24NEWS והזמינו אותי להצטרף להקמת ערוץ פלסטיני שיפנה לחברה הישראלית. חשבתי שזה אחד הדברים היותר מעניינים שנתקלתי בהם בחיי. ערוץ פלסטיני בערבית שרוצה לפתח שיח עם הצד השני, כי מאז שנתניהו בשלטון אין שיח על שלום.
הקמתי את חטיבת החדשות ועברתי לרמאללה כדי לעשות את זה. זה היה עולם שונה ממה שהורגלתי אליו, מציאות אחרת לגמרי. אחרי שנתיים, כשהערוץ התחיל לעמוד על הרגליים, נשארתי להגיש את המהדורה המרכזית.
רדיו א-נאס: קיבלתי הצעה להקים את מחלקת האקטואליה בתחנה. אנחנו רדיו מקומי, שהקים איש העסקים זיאד עומרי. זהו רדיו אזורי שמתייחס אל עצמו כתחנה ארצית, מכיוון שאין בישראל תחנה ממלכתית - כי התאגיד נתפס כמטעם הממשלה, ואנחנו רוצים למלא את הוואקום. אני עורך את המהדורה המרכזית ומגיש אותה, ואחראי על המבזקים, מערך החדשות והמגישים.
תקשורת ישראלית: לוסי אהריש ניסתה במשך שנים לשכנע אותי להיכנס לתקשורת הישראלית. אמרתי שזה לא מעניין אותי, כי היא לא מבטאת את רחשי הלב שלי. אני רואה איך מדברים שם על החברה הערבית, ומפריע לי שאני שומע שם אנשים שלא יודעים כלום. יש מעטים, כמו אוהד חמו מחדשות 12, שהם מקצוענים ומדויקים, אבל לרובם אין מושג.
כשאני מסתכל על פניו של מנסור עבאס, אני יכול לזהות ניואנסים שאחרים לא רואים, לדעת למה מתכוון איימן עודה באמת. מה שבער בי וגרם לי בכל זאת לדרוך בטריטוריה של התקשורת הישראלית היה ביקור ראש הממשלה נתניהו אצל ראש עיריית נצרת עלי סלאם בינואר. בעקבות הביקור הזה פתחתי טוויטר בעברית וכתבתי "שלום לכולם, שמעתי שזה המקום שיהודים מדברים על ערבים ואפשר לעקוף את המתווך", ומאז אני מנסה להסביר ליהודים מה עובר על הציבור הערבי.
חדשות 12: בעקבות הציוצים התחילו להזמין אותי לאולפן שישי. לא הבנתי עד כמה זה חסר תקדים שפרשן ערבי יופיע שם. מתחילים להכיר אותי ברחוב היהודי.
פוליטיקה: לא, חד משמעית לא יקרה. הפוליטיקה היא המגרש של האנשים הבינוניים במדינה. אם פעם היו בה האנשים הכי טובים, היום אנשים איכותיים בורחים ממנה.
מנסור עבאס: המשותפת עשתה את הצעד הראשון כשהמליצה על גנץ לראשות הממשלה, ומנסור עבאס מצליח לעשות שינוי בטווח הקצר, אבל בארוך הוא לא הצליח עדיין להשיג את מטרתו להשתלב בפוליטיקה ובחברה הישראלית, בגלל שהחברה הישראלית לא בשלה לזה. הציונות הדתית אמרה את זה במפורש, שהיא לא מוכנה להקים ממשלה של "תומכי טרור" והרב דרוקמן הבהיר שזה לא בגלל שעבאס הוא תומך טרור, אלא בגלל שהוא ערבי, גוי.
ערבים ישראלים: האירועים האחרונים חמורים בהרבה, מאירועי 2000. אז השבר היה בין ערביי ישראל לממסד. כעת המשבר הוא גם בין האזרחים, מה שאומר שהפילוג הרבה יותר עמוק משדמיינו. בלי להצדיק בשום אופן פגיעה בבני אדם ורכוש, הכעס הזה אינו רק תוצר של מה שקורה בשייח ג’ראח ועזה אלא כשהמשטרה לא אוכפת בחברה הערבית ולא אוספת נשק, והממשלה לא משקיעה בחינוך, תרבות ותשתיות - ההתפרצות הייתה חסרת שליטה. ההנהגה הערבית והממשלה חייבות להיפגש ולחשוב איך משקמים את היחסים. אם זה לא יקרה, הזעם שיתפרץ בעוד עשור יהיה בעוצמה שאנחנו לא מסוגלים לתפוס.
עזה: לא מעניין מה תהיה התוצאה בסבב הזה, מי יתקפל או ייכנע, מה שמעניין אותי זה שלמדינת ישראל אין פתרון שהיא שואפת אליו. אנחנו רואים טקטיקה ולא אסטרטגיה. ישראל רוצה לחסל את החמאס - ומאפשרת הזרמת כסף לרצועה; רוצה השהאזרחים יחיו ברווחה וביטחון - ושמה אותם במצור; רוצה שיבחרו הנהגה חדשה - אבל לא נותנת להם אפשרות להצביע. מה שקורה בעזה ובגדה יקריס לגמרי את ההתפארות של נתניהו על הסכמי השלום באמירויות. הסכמי השלום עם בחריין ודובאי לא שווים כלום אם אין שלום בתוכנו.
פנאי: אוהב לשחות בים ומקפיד ללכת לשם בקיץ פעם בשבוע כדי להירגע.
תפיסת עתיד: אני לא מתעסק במה אעשה, אלא במה שאני עושה עכשיו, ומאמין שזה יוביל אותי למקומות טובים.