מטווח ירי בישראל / צילום: Associated Press, Dan Balilty
אחרי שבועיים רצחניים ברחובות ישראל ובערים המעורבות בפרט, הגיע הזמן לדבר על ההשלכות המעשיות. המסקנה הגדולה והחשובה ביותר היא שמשטרת ישראל צריכה שידוד מערכות ניכר - כיום היא בפועל לא מצליחה להתמודד עם האיומים הריאליים, והפקירה את אזרחי ישראל לחסדי פורעים ומאפיונרים מלאי להט לאומני, דתי וגזעני.
מעבר לשינויים במשטרה עצמה, יש משהו עמוק יותר שצריך להכיר בו - המשטרה לא יכולה להיות בכל מקום בכל זמן. גם משטרה אידיאלית לא יכולה לעשות זאת, ומשטרת ישראל על אחת כמה וכמה. יותר מזה - למרות כל הדיבורים היפים על החרמת נשק במגזר הערבי, זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה. זה לא עניין שהמשטרה לא רוצה לעשות זאת, אלא שהיא פשוט לא מצליחה. כך נוצר מצב בו לפושעים האלימים יש נשק למכביר, ואזרחים שומרי חוק נאלצים להתחבא בביתם בפחד או להימלט מעיר כמו לוד שנמצאת בלב ישראל הריבונית.
לכן, נדרש שינוי במדיניות הנשק האזרחי בישראל. המדיניות כיום היא מערכת טלאים מוזרה, שנותנת לכמה קבוצות מיוחסות רישיון נשק: קצינים, ישובים זכאים (בעיקר בהתנחלויות) ולאחרונה גם בוגרי רובאי 07. אנחנו צריכים מדיניות נשק בריאה ועקבית, שתאפשר לאזרח שומר החוק, המבוגר והסביר גישה לנשק להגנה עצמית.
לא חייבים לאמץ את המודל האמריקאי
אני לא מדבר על אימוץ המודל האמריקאי - אין סיבה שיהיה אפשר לקנות רובה סער במכולת. המודל בישראל צריך להיות דומה יותר למודל השוויצרי, מדינה עם חוקי נשק הגיוניים שנהנית משיעור רצח נמוכים במיוחד: 0.6 מקרי רצח ל-100,000 איש, בניגוד ל-1.5 בישראל. בשוויץ, רישיון לנשק דומה לרישיון נהיגה: הוא דורש בדיקת רקע ומבחנים תיאורטיים ומעשיים, אך הוא אינו מוגבל לקבוצות מסוימות בלבד אלא פתוח לכל אזרח שוויצרי זכאי. בנוסף, כל אזרח שוויצרי זכאי לשמור את הנשק שהוא שירת איתו בצבא.
גם אם לא נקבל את החלק האחרון, ונתיר אך ורק אקדחים להגנה עצמית, מדיניות הנשק בישראל מוזרה לאור העובדה שאנחנו נותנים לבני 18 רובי סער אוטומטיים כמעט בלי שום ביקורת, ומאפשרים להם לצאת איתם הביתה, כולל עם חימוש מלא. אותם חיילי חובה גם מצליחים מדי פעם למנוע פיגועים ולהציל חיים ובכל זאת, אנחנו לא רואים למדיניות זו השלכות שליליות גדולות. אז אם מתירים לבני 18 להסתובב עם רובה סער, למה לא נאפשר לבן 40 עם רישיון להחזיק אקדח? כך עושים בצ’כיה , שנהנית אף היא משיעור רצח נמוך מאוד ודומה לזה בשוויץ (0.6 ל-100,000 איש).
חברה עם נשק אינה מצב אופטימלי
היתרונות של נשק אזרחי ברורים: ב-10 מקרים ב-5 השנים האחרונות, אזרחים פרטיים נושאי נשק אזרחי הצליחו לעצור רצח פלילי, וב-18 מקרים נוספים ב-5 השנים האחרונות אזרחים כאלו הצליחו למנוע רצח לאומני וטרור. הנתונים האמיתיים ככל הנראה גדולים יותר, זאת לאור העובדה שאזרחים מפחדים להגיד שהם השתמשו בנשק להגנה עצמית בשל פחד להפוך למטרה לנקמה. בעקבות אירועי השבועיים האחרונים, אני משער שיתווספו עוד לרשימה.
ישנן סכנות בהחזקת נשק, שדורשות אחריות רבה מצד המחזיק. אך למרותן, איננו רואים תופעה נרחבת של תאונות נשק והתאבדויות באמצעותם בקרב תושבי ההתנחלויות, שזכאים לרישיון נשק כמעט באופן אוטומטי. על פי ועדת רונן, גם תופעות כגון התאבדויות או רצח נשים כמעט שאינן מבוצעות באמצעות נשק פרטי, בניגוד לתפיסה המקובלת. האם מתנחלים הם עלי-אדם, שאינם חשופים לבעיות ולתאונות כמו הישראלי הממוצע? סביר שלא. אין סיבה להניח שישראלי חילוני מלוד או מיפו יהיה יותר אלים או רשלן מאשר תושב יצהר או קריית ארבע.
חשוב לזכור שההשפעה העיקרית של נשק אזרחי אינה בתגובת-נגד לאלימות, אם כי גם זה משמעותי. החשיבות העיקרית היא במניעת אלימות, מתוך הפנמת הסכנה למבצע הלינץ’ בפוטנציאל. הנשק הטוב ביותר הוא זה שמספיק מפחיד כדי שלא יהיה צורך להשתמש בו. דבר זה גם דורש הסדרה והבהרה משפטית של עולם ההגנה העצמית - מה מותר ובאיזה מקרים. חוקים פשוטים ונהירים לציבור הם הכרח כדי לאפשר לאנשים להגן על עצמם באופן אפקטיבי.
חברה עם נשק אינה מצב אופטימלי. מצד שני, גם לחיות במזרח התיכון זה לא אופטימלי, והנה אנחנו כאן. במדינה כמו ישראל צריך נשק להגנה עצמית אפילו יותר משוויץ, והמודל שלהם הוא ככל הנראה הטוב ביותר המוכר בעולם. הגיע הזמן שנאמץ אותו, וכך נמנע את הרצח הבא.
לקריאה נוספת:
מדיניות הנשק הפרטי בשווייץ
מדיניות הנשק הפרטי בצ'כיה
תיעוד הגנה עצמית בנשק פרטי החל משנת 2000
תיעוד סיכול פח"ע בנשק פרטי החל משנת 2000
דוח ומסקנות ועדת רונן