הפגנה פרו־פלסטינית במישיגן / צילום: Reuters
המרדף אחרי תמונת הניצחון - ביטוי שנשחק עד דק בסבב האחרון - גרם לכולם להפנים כי מתנהלות כאן שתי מלחמות במקביל: צבאית ותודעתית. באחת מהזירות הללו, ישראל מצאה את עצמה לא פעם בעמדת נחיתות מול מכונת התעמולה המשומנת של החמאס שממשיכה לזרוע דיסאינפורמציה. העובדה כי גם אחרי שבוע של טילים ולחימה, העולם עדיין התקשה להבין את מה שקרה כאן, צריכה להדליק נורות אזהרה לכל מקבלי ההחלטות.
היעדר הסימטריה שבאמת צריך להדאיג אותנו בפעם הבאה הוא בין היכולות הצבאיות המרשימות של צה"ל לבין זירת ההסברה שבה ישראל מתקשה לשלוט על השיח. זה מטריד אף יותר כי לכל צמרת ההנהגה ברור כי מה שקוצב את משך המערכה הצבאית ואת תמונת הסיום שלה, הם לא רק ההישגים הטקטיים אלא גם, ולא במעט, דעת הקהל סביב המערכה. לא מדובר כאן רק על השגת לגיטימציה בזירה הבינלאומית, אלא על קהל ביתי צמא שמגויס למלחמת הסברה משלו.
בעידן של רשתות חברתיות וטלפונים חכמים שמצוידים במצלמות וידאו, כל אזרח הופך להיות חייל במלחמת ההסברה. ההבדל היחיד הוא שלצבא ההסברה שלנו, אין מפקדים כמו לצה"ל. מה שמפתיע יותר מהעובדה שאין למדינת ישראל ראש מערך הסברה לאומי, זה שמערך כזה דווקא כן קיים כאן, לפחות על הנייר.
תוך עשור וחצי בלבד מאז המלצות הוועדה הממשלתית שדחפה להקמת מערך הסברה לאומי, הפך המיזם החשוב הזה לשארית אבולוציונית של כוונות טובות. אט אט הצטמק המערך לכדי איבר מנוון שלא ברור מה הוא עושה כיום. אם תרצו, התוספתן של לשכת ראש הממשלה.
ומה התוצאה? ואקום הסברתי שממשיך להכשיל את מדינת ישראל במגוון זירות. כך זה היה במשבר הקורונה, וכך זה הקשה עלינו ב"שומר החומות". גם במדינות תומכות ואוהדות את ישראל, כמו ארה"ב, הפסדנו לא פעם את השיח הציבורי לנרטיב שנבנה על ידי דמויות כמו בלה וג'יג'י חדיד, או השחקנים סוזן סרנדון ומארק רופאלו. תושבי ישראל חטפו אלפי רקטות בשבוע אך דעת הקהל העולמית המשיכה לבסס הזדהות עם הצד השני. למרבה הצער, זה לא המקום היחיד שבו ישראל ממשיכה לשלם את המחיר.
כמו במשברים קודמים בקנה מידה לאומי, גם הפעם עורכי המשדר המתגלגל בכל הערוצים, ניסו למלא את הריק ההסברתי שהותירה להם מדינת ישראל. זה הרגע שבו נקראו אל הדגל פוליטיקאים לשעבר וביטחוניסטים בדימוס כדי להתפלפל באולפן לצד כתבים חשוכי שינה.
בזה אחר זה הם החליקו בטבעיות לתוך נעלי המסביר הלאומי, ועשו זאת בביטחון כה משכנע שנותר רק לתהות איך הסתדרו בלעדיהם בבור בקריה. על אף שלא נמצא איש שיתנדב לקחת אחריות על האמת שיצרו הפרשנים, או לוודא שהיא אכן משרתת את ההסברה הישראלית, זו אמת ששוכפלה אלפי פעמים על ידי צופים שחיפשו תחמושת למשימת ההסברה ברשתות. כך קרה, שדיברנו בעשרות מסרים בו זמנית, ואף אחד מהם לא באמת פגע במטרה.
ושלא תבינו לא נכון, בישראל יש היום הון אנושי שאפשר לבנות איתו את מערך ההסברה הטוב ביותר בעולם. כשמשאירים את ההסברה בידי אנשים שזה המקצוע שלהם - מרגישים את ההבדל. במשבר האחרון, למשל, ראוי לציין את תפקודם של דובר צה"ל, תא"ל הדי זילברמן, את הדובר המצוין של מד"א, זכי הלר, שפגשתם בכל זירה ובכל שעה של היממה ואת דובר המשטרה, אלי לוי, שתוך שלושה שבועות בלבד מרגע כניסתו לתפקיד, נאלץ להתמודד לא רק עם מהומות בערים המעורבות אלא גם עם אסונות טרגיים במירון ובגבעת זאב. כמוהם, יש עוד עשרות דוברות ודוברים מוכשרים, שתחת מערך אחד, יכולים לשנות את הדרך שבה מדברים עם הציבור בארץ ואת תדמית המדינה בעולם.
אחרי השנה המורכבת שעברה על כולנו, לא צריך להכביר במילים על החשיבות של מערך הסברה לאומי. הגיעה העת שיקום כאן מערך הסברה שמשרת את האזרחים ויודע לפנות לכל מי שחי כאן בשפתו ובקהילתו; מערך ששותפים לו כל משרדי הממשלה וגופי הביטחון; מערך שיודע לזהות נקודות תורפה של מדיניות ולהסיר את החסמים שמקשים על יישומה. לאזרחי ישראל מגיע מערך הסברה שיוזם, מתכלל ונושא באחריות על עובדות ונתונים שאמורים לשמש את כולנו בחירום ובשגרה.
המציאות הבינלאומית ממשיכה להשתנות ועלינו להסתגל. אם לא נלמד לדבר בקול אחד, שמשקף את השונות בתוכנו אבל עדיין מצליח לייצר נרטיב לאומי נגיש, העולם יישאר בסטורי של בלה חדיד.
הכותב הוא יו"ר אגף הסברה, דוברות ופרסום בהסתדרות