בזכות אילוצי תקופת הקורונה המשק התמודד היטב בסבב הלחימה
המלחמה היא גיהינום. את האבדות שלה, בנפש וברכוש, אי אפשר למדוד. אני לא יודע אם הטרגדיה הטריה באזורנו נחשבת מלחמה (התלקחות? סבב לחימה? אירועים? מבצע?), אבל ברור שרוב הנזק שלה אינו כלכלי; זו בעיקר טרגדיה אנושית. וגם את המחיר הכלכלי נטו שלה, אם יש כזה דבר, ייקח עוד הרבה זמן להבין. התוצאות של פרצי אלימות כאלה (כמו גם סיבותיהם), בתוך המדינה ובינה לבין שכנותיה, הן מורכבות וארוכות טווח. ההשלכות של ההרג, ההרס, הפגיעה בתחושת הביטחון, האמון והסולידריות, והתהליכים החברתיים והפוליטיים הנלווים לכל אלו כמעט בלתי אפשריות למדידה ולכימות. בטח לא ברמה האזורית, ואפילו לא ברמה הלאומית-מקומית.
ובכל זאת, מה אפשר ללמוד אם מתמקדים לרגע רק בפעילות הכלכלית במשק הישראלי ורק בטווח המיידי? ראשית, אפשר להסיק בזהירות שבזכות הקורונה, היכולת שלנו בכלל לדעת משהו על הטווח המידי מאוד השתפרה. שנית, אפשר לשער שבזכות הקורונה, החוסן הכלכלי של המשק בטווח המיידי גם הוא מאוד השתפר.
נתחיל עם המסקנה הראשונה. היכולת שלנו לנטר בזמן אמת את הביצועים המצרפיים של המשק מוגבלת מאוד. הנתונים החשובים ביותר הם חודשיים, רבעוניים, אפילו שנתיים. הם מגיעים באיחור, ועוברים תיקונים בדיעבד. המצב הזה, של נתונים מאקרו כלכליים שמגיעים באיטיות, אף פעם לא היה אופטימלי; אבל בימים כתיקונם, הוא גם לא כל כך נורא. כי גם המשק הלאומי עצמו מתגלגל לאט ובלי סיבובים חדים. משבר הקורונה, לעומת זאת, שינה את המצב. בגלל שהוא התפתח במהירות חסרת תקדים, העולם פיתח במהירות יכולת והרגל להסתכל בנתונים שבועיים ואפילו יומיים. פתאום אפשר לשאול: מה קרה למשק בשבוע האחרון?
לגבי ההשערה השנייה, היא מבוססת כרגע על הרעיון שמשק שנאלץ להתמודד עם מגבלות של ריחוק חברתי וסגרים, פיתח בעל כורחו גם יכולת להתמודד עם מגבלות תנועה ביטחוניות. העובדים והמעסיקים שיכולים, כבר מורגלים בעבודה מהבית. הסטודנטים והילדים שיכולים, כבר מורגלים בלמידה מרחוק. העסקים והצרכנים שיכולים, כבר מורגלים בביצוע עסקאות אונליין ובשימוש במשלוחים.
צריך להדגיש: לא כולם יכולים. פערי היכולת מתואמים עם פערים חברתיים וכלכליים אחרים. האוכלוסייה הנפגעת השתנתה במהלך האירועים האחרונים ביחס לזו של ימי הקורונה. גורמי סיכון כמו גיל מבוגר ומגע חברתי (או עם קהל) הוחלפו בגורמים כמו הימצאות בקו האש או בקרבתו והיעדר גישה, גם כלכלית, למיגון פיזי.
ההשערה הזו, שבזכות הקורונה ההשפעה הכלכלית המיידית של סבב האלימות האחרון על הכלכלה הישראלית קטנה, תעמוד למבחן בקרוב מאוד, עם הגעת נתונים חדשים. נתונים יומיים על הכלכלה כבר יש (גם זה, כאמור, בזכות הקורונה), אבל עדיין לא עברו מספיק ימים.
ייתכן שהמשק מפתח חסינות מסוימת
בינתיים, מנתוני הרכישות בכרטיסי האשראי שהוצגו במהלך דיון במועצה הלאומית לכלכלה, עולה שבשבוע הראשון של האירועים הרכישות של הציבור ירדו בחדות. צריך כמובן להיזהר כי זה רק שבוע, והוא הסתיים בחג (השבועות). אבל הירידות חדות, והן מקיפות הרבה ענפי שירותים (כמו תחבורה, אירוח, ופנאי) ומוצרים (כולל ביגוד, ריהוט, ודלק).
הירידה הראשונית ברכישות נראית עמוקה בסדר גודל של הירידות בסגרים השני והשלישי, אבל בינתיים הרבה פחות עמוקה מזו של הסגר הראשון. זה שהירידה ברכישות הלכה וקטנה מסגר לסגר בעצמו מרמז על החוסן החלקי שפיתחו במהירות חלקים מסוימים במשק. הירידה הנוכחית חדה מאוד, אבל כמובן ייתכן שהיא תהיה גם קצרה מאוד, ושהרכישות יזנקו בחזרה למעלה "כמו קפיץ" כבר בימים הקרובים. אין לנו יכולת להשוות את המצב כפי שהוא משתקף בנתונים החדשים למצב בזמן אירועים ביטחוניים ומלחמות מהעבר הרחוק. אבל לפחות בהשוואה לזעזועים הכלכליים בזמן המגפה, ייתכן שהמשק מפתח חסינות מסוימת בטווח המיידי.
אז שוב: בטווח הארוך, המצב הרסני. וגם בטווח המיידי, ברמת המיקרו, החסינות הנ"ל לא תמיד מורגשת. עבור עסקים שבקושי התחילו להתאושש לאחרונה אחרי שנה נוראית, האירועים האחרונים עשויים להיות הקש האחרון. הקורונה כמעט חיסלה אותם, והשאירה אותם חשופים ופגיעים. אבל ברמת המאקרו כלכלה, לפעמים מה שלא הורג, מחשל.
הכותב הוא פרופסור במחלקה לכלכלה ע"ש משפחת בוגן ובמרכז לרציונליות ע"ש פדרמן באוניברסיטה העברית, ובביה"ס למנע"ס באוניברסיטת קורנל
