זירת האסון בהר מירון. סביר שאוחנה יגלגל את האשמה אל ה"פקידים" / צילום: Associated Press, Sebastian Scheiner
הדי המחדלים שליוו את ניהול משבר הקורונה נמוגים להם בימים אלה, ואיתם הביקורת הציבורית על הניהול הלקוי של קטיעת שרשראות ההדבקה, ניהול מדיניות הסגרים הכושלת שהתאפיינה בעדכונים של הרגע האחרון לציבור, אזלת היד והעדר היצירתיות בתפעול מערכת החינוך בשעת משבר, ניהול כלכלת חירום לקויה, אי העברת התקציב והרשימה עוד ארוכה.
מאז מבצע החיסונים אנו מנסים לחזור לשגרה, אך נדמה שהצרות ניתכות בקצב שאינו מאפשר לנתח כל אירוע ואירוע לאשורו. האסון במירון, המרי הערבי, התפרעויות של יהודים, אסון קרלין, כל אלו התרחשו בפרק זמן קצר מאוד ובסמיכות גדולה האחד לשני.
לכאורה כל אירוע מנותק ועומד בפני עצמו, אך ישנו קו ישיר המחבר בין המאורעות כולם - והוא הכרסום המתמשך בקיומה של שדרה מקצועית מתפקדת בעלת חוט שדרה ערכי מגובש, שמחויבותה כלפי הציבור עולה על מחויבותה לדרג הנבחר.
כן, ישנם בישראל משרתי ציבור מקצועיים, ראויים, מסורים ונאמנים. ראינו את ההצלחות היוצאות דופן של מערכי הרפואה במהלך הקורונה, ובפרט את מבצע החיסונים שנוהל באופן מעורר הערכה. אבל ככלל - המערכת הציבורית בישראל חלשה ומוחלשת, כפי שמתועד לעייפה במסמכים שונים, החל מדוח קוברסקי ועד לדוח הרפורמה בשירות המדינה מהשנים האחרונות. הבעיה המרכזית היא, שמעט מאוד נעשה על מנת לשנות מציאות זו, שאת מחירה אנו משלמים יום יום.
הפוליטיקאים, שחלקם היו מאוכזבים מהתפוקה הנמוכה שקיבלו ממשרדיהם וחלקם התרעמו (לעיתים בצדק) על מקלות אינסופיים בגלגלי העשייה שהם ביקשו לייצר דרשו לעצמם יותר חירויות לביצוע בתוך המערכת, בטענה שאינה משוללת יסוד כי אחריות הביצוע והדיווח לציבור מונח על כתפיהם.
את הדרישה הזו היו מי שהפכו לאג'נדה פוליטית ולקרדום לחפור בו, בבואם לדרוש לעצמם את השליטה המלאה בשירות הציבורי וב"פקידים", מבלי רצון אמיתי לסייע לחיזוק והחלמה של מערכת זו מצרותיה, אלא מתוך מגמה להחלישה עוד יותר ולהופכה לכלי שרת בידיו של הפוליטיקאי.
הגדיל לעשות השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה. כך למשל אמר אוחנה לירון דקל ב-8 בינואר, בכאן 11, כשהוא תוקף את היועץ המשפטי לממשלה: "אז הוא אומר. מי הוא?!... הממשלה בסוף היא זאת שנושאת באחריות על כתפיה, היא זו שתיתן דין וחשבון לציבור ולכן היא צריכה לקבל את ההחלטות".
העיוות בדברי השר אוחנה מצוי באמונה שרק לדרג הנבחר יש חובת נאמנות ודיווח אל מול הציבור, וכל יתר עולם הפקידות כפוף בלעדית לדרג הנבחר, וחובת הנאמנות והדיווח שלו היא רק כלפי דרג זה, ולא כלפי הציבור.
עיוות זה אינו שולי אלא מרכזי ועיקרי להבנת תפקידם ואחריותם של הפקידים, שליחי הציבור, המנהלים את המערכת יומיום ואמונים על תפקודה גם בתקופות סוערות בהן אין ממשל יציב וגם כאשר הדרג הפוליטי כושל או מועל בתפקידו.
שליחי הציבור הממונים אינם פקידים. הם פועלי הבניין של המדינה שלנו, ותפקידם לבנות אותה לבנה אחר לבנה בכל החלטה שהם מקבלים. נכון, הם לא קובעי המדיניות ועליהם לממש את החלטות הדרג הפוליטי, בגבולות החוק, גם אם אלו אינן מתיישבות עם השקפותיהם האישיות. יחד עם זאת - הנאמנות של שליחי הציבור אינה כלפי הפוליטיקאי - אלא כלפי הציבור עצמו.
תיאורית המשילות המגמדת את הדרג המקצועי קרסה סופית עם הפניית העורף של מקבלי ההחלטות לאחריות שלהם על אסון מירון. הוכח לנו שמדובר במשילות חלולה אשר הציבור אינו יכול להסתמך עליה. הן משום שהציבור נותר ללא אחראים כלל, שהרי השר לשיטתו נושא באחריות ללא אשמה, והן משום שלציבור אין יכולת אמיתית לרדת לחקר האמת, ולראיה לא תקום ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון. הציבור יאלץ להסתפק בבדיקה של אוחנה את עצמו, שכבר דיווח שמצפונו נקי. מי כן אשם? סביר שאוחנה, שקודם לכן דרש לעצמו את מלוא האחריות והסמכות, יגלגל את האשמה אל ה"פקידים", דווקא אלו שסרו למרותו ואולי אף עיגלו כמה פינות על מנת לרצותו.
חולשת השירות הציבורי עוברת כחוט השני בין כל האסונות הללו שפקדו אותנו, ואם חפצי חיים אנו, עלינו להתעשת במהרה ולחזק את השירות הציבורי, לתקן את כשליו הרבים, לחזק את הכוחות והעוצמות הקיימים בו, ולאפשר לו עצמאות אל מול הדרג הנבחר ובכפוף לו.
התובנה המרכזית והחשובה ביותר היא שנדרש לחזק את חובת הנאמנות של שליחי הציבור ישירות כלפי הציבור, לטוב ולרע, וההפנמה שהריבון הוא הציבור ולא הפוליטיקאים. על הציבור, בגיבוי התקשורת, לייצר מנגנונים שיפקחו על עבודת הדרג הממונה, כמו למשל בהצגה לציבור של עיקרי תכנית העבודה השנתית ומידת העמידה בהם.
הכותבת היא דוקטור לניהול ומומחית לניהול בשירות המדינה