העולם השתנה ואיתו הצורך החיוני של הרשויות בשקיפות מלאה
הזכות למידע מהשלטון היא נשמת אפה של עיתונות איכותית, שמגשימה את זכות הציבור לדעת. גלובס רואה חשיבות גדולה בביצור זכות זו, ומסיבה זו ניהל, בין השאר, הליכים משפטיים בשנה החולפת נגד ממשלת ישראל, בדרישה לחשוף את התמלילים של קבינט הקורונה. לרגל יום חופש המידע שחל לאחרונה, ומתוך הכרה בחשיבות הזכות למידע, אנו מעניקים במה לכותבים שונים בנושא השקיפות. אנו מבטיחים להמשיך ולהילחם עבור זכותכם לדעת
חוק חופש המידע תשנ"ח-1998 היה הישג התואם את רוח העידן. מנגנוני המדינה קמו ברוח שלא עודדה שקיפות, כאילו שיננו לעצמם הנוגעים בדבר את דברי חכמים "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". פשיטא שכך התנהלה מערכת הביטחון ככל שיכלה, והיא יכלה - אך גם רשויות אחרות. זכורני שבמשרד הביטחון של שנות השבעים, שהיו בו אנשים נהדרים אך "שבויי סודיות", פורסמה מודעה על משרה "שקופה" בעליל בלשכת היועץ המשפטי למערכת הביטחון בכותרת "משפטן בגוף ממלכתי", בלא שייזכר שמו של המשרד. גם משנתקבל חוק חופש המידע לא היה קל תהליך ההפנמה של שקיפות כבסיס למתן תוכן מהותי לדמוקרטיה ולביצור חופש הביטוי החיוני כל כך.
רשויות ממשל מטבען, כולן, מעדיפות ככלל כי הציבור יראה בראש כל חוצות את הישגיהן, אך יידע מה שפחות על מחדליהן, וכי דרכי פעולתן יהיו בבחינת החצר האחורית או מטבחה של מסעדה; המארח בבית מעוניין שאורחיו יראו את הסלון בלבד; בעל המסעדה מבקש שסועדיו יביטו אל השולחנות עטויי המפה והפרחים ואל המזון המוגש, ולא אל תהליכי ההכנה. באשר לביטחון, לאחרונה (בג"ץ 15/19 חזקני נ' ראש שירות הביטחון הכללי) ציטטה הנשיאה חיות מדבריי בבג"ץ 2467/05 גורנברג נ' הממונה על ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון (2010): "החומר הארכיוני הביטחוני, אולי אף יותר מחומרים אחרים, סימל את הגישה הקלאסית של שמירת הביטחון ונצירת סודותיו, לעתים כנדרש, לעתים מעבר לנדרש".
בשנת 2000, פחות משנתיים לאחר קבלת חוק חופש המידע בכנסת, פירסם חברי המנוח פרופ' זאב סגל את ספרו "הזכות לדעת באור חופש המידע". בפתח הספר הזכיר את דבריו הקלאסיים של שופט בית המשפט העליון בארה"ב, והמנהיג הציוני, לואי ברנדייס, כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר ואור המנורה השוטר הטוב מכולם".
זאב היה אביר חופש המידע וחופש הביטוי; הוא תרם, גם בכתיבתו כפרשן משפט של "הארץ", לכך שחופש המידע נחל הצלחה, והשקיפות הולכת ותופסת נפח ותאוצה, גם בעזרת הפסיקה, למשל, הייתי שותף לפסק דין (מפי השופטת ע' ארבל) שבו הוכרעה חשיפת זהותם של חייבי מס העורכים עם רשות המסים הסדרי כופר, ושם הוספתי: "כי מבחינתי לא הייתה בתיק התלבטות רבה, לא רק כיוון שאנו מצויים בעידן השקיפות והחשיפה הבא לביטוי בהקשרים שונים של השירות הציבורי... אלא כיון שמדובר במי שעברו עבירות, ועל פי רוב עבירות בזויות, כמותן כגניבה מכיס הציבור פשוטה כמשמעה, ועל כן אין סיבה שלא יהיה שמם נחלת הרבים...."
מאידך גיסא, כפי שציין הנשיא אהרן ברק בהרצאה לכבוד ספרו של סגל, יש צורך לאזן זאת עם הגנת הפרט מפני פגיעת שפע המידע בפרטיותנו. באחד מפסקי הדין כתבתי "התנגשות בין חופש המידע וזכות הציבור לדעת (לרבות מידע מסחרי) לבין הזכות לפרטיות, המעוררת אהדה גנטית, ערכית, כדי למנוע ככל הניתן שעברו של אדם ירדפנו עד אין קץ, והרי המחשב, אין שכחה מלפניו".
כמובן, השכל הישר גם הוא חבר במועדון, ועל כן, מטבע הדברים, הן בהוראות חוק חופש המידע והן בחוקים אחרים ובפסיקה, יש מגבלות על חופש המידע. פשיטא שנושאים ביטחוניים מסוימים מחייבים בהחלט סודיות; דוגמה בולטת ולא יחידה היא בעולם המודיעין, שזהותם של סוכנים ככל שתיחשף עלולה להיות קטלנית, וחשיפת שיטות טכנולוגיות לאיסוף מודיעין עלולה לאיין את השימוש בהן. אך אין אנו עוד בימים שבהם - כדברי נתן אלתרמן בשירו הביקורתי "צרכי ביטחון" - "דבר הממשל תקיף בלא חת. צרכי ביטחון הם - ותם הוויכוח". לסדר יום ציבורי הצטרפו זכויות האדם, ובהן הזכות לפרטיות, ונושאי הגנת הסביבה, והאיזון עמם חיוני. אכן, חלק הארי, דומני, של הפסיקה בתחום חופש המידע עניינה נושאי ביטחון, אך גם, למשל, החלטות באשר לחומרים שבידי הרשות השופטת.
כמות שנזדמן לי להעיר, שנותיו של חוק חופש המידע "מקבילות, פחות או יותר, למהפכה הווירטואלית שהביאה את האינטרנט לעולמנו, ואין עולם נוהג כמנהגנו הישן". המשמעות בין השאר היא, כי מידע עצום נמצא בהישג ידו של כל אדם במרשתת, דבר שיש בו לעתים ברכה רבה, אך גם קל מאוד, למשל, להוציא שם רע על הזולת בעילום שם מסוף העולם ועד סופו. בהקשר זה האתגר הוא חיפוש "דרך האמצע המאפשרת ליהנות מפירות הטכנולוגיה תוך צמצום הפגיעה בזכויות הפרט, המתלווה אליה לעתים קרובות". לייעוץ המשפטי ולבתי המשפט תפקיד חשוב בכך.
הביטחון, הזכות לפרטיות, השם הטוב - מה היחס ביניהם לבין חופש המידע וחופש הביטוי? מילת המפתח היא אותו איזון, תוך שיקלול הערכים וכדברי חכמים במסכת אבות, "הוה מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". האתגר מורכב אך אינו בשמיים. כשעסקינן בביטחון בעיניי הבסיס לכך הוא, כפי שנזדמן לי לומר באחת הפרשות, כי "נוכח חשיבותה של זכות הציבור לדעת לקיומו של משטר דמוקרטי תקין, ייטיבו הרשויות השונות אם יטמיעו את עקרונות השקיפות, ויואילו למסור מידע מבוקש ככל שבטחון המדינה מאפשר זאת, גם אם חוק חופש המידע אינו מחייבן לעשות כן. יהא כלל זה נקוט בידינו: ככל שבידי הרשות לשתף את הציבור במידע, עליה לעשות כן בין על פי דין בין על פי שיקול דעת ועל פי השכל הישר. ככל שיגבר הגילוי הוולונטרי, כן יגבר האמון באותם מקרים שבהם עומדת הרשות על אי גילויו הלגיטימי של מידע בסייגים שבחוק".
המציאות בה אנו חיים בהקשר זה כמעט לעולם אינה בשחור-לבן. גווני אפור שולטים בה. לחופש המידע וחופש הביטוי גבולות; אך המילה "חופש" שבראשות הצירופים הללו היא היא המסר. לפתחן של הרשויות, לפתח כולנו, מונח טיוב חיינו באור השמש המטהר.
הכותב הוא שופט בדימוס, לשעבר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון
