כוחות מג"ב בלוד / צילום: Reuters
היציאה מהמהומות דומה להחלמה ממחלה. הגוף עדיין כואב, חלש. התחושות הקשות עדיין בוערות בעצמות, אבל הראש כבר לא כואב, ואפילו הנשימה התייצבה. עברנו את המשבר, אבל הוא הותיר בנו את רישומו. אנחנו עדיין זוכרים איך זה היה נראה לפני המהומות, לפני שלושה שבועות, כאשר מדי ערב הגיעו 300 ישראלים יהודים ללילות רמאדן ברהט, ואיך אזור התעסוקה המשותף לעיר, לבני שמעון וללהבים קרם עור וגידים. אנחנו זוכרים בבירור איך הדברים היו ועדיין יכולים להיראות.
אך רישומו של המשבר האחרון עדיין ניכר משני הצדדים, והרס העסקים, החנויות ומפעל חייהם של מאות אנשים שרוצים עתיד טוב יותר במדינה כאן זועק מהאדמה. איש לא מסכים עם מה שקרה. איש לא מצדיק. אבל הנזק לתחושת הביטחון האישי, לחברות, לקשרים האישיים, נגרם.
חזרנו, אחרי הפסקת המהומות, לעסקים כרגיל בעיר רהט. כמעט. האנשים חזרו. אבל התחושות עדיין מורכבות. למעשה, אי אפשר לתקן. כמו אגרטל שנשבר, לא יעזור להדביק את החלקים מחדש. אבל אפשר בהחלט לבנות מחדש.
זה לא הזמן לדבר על דו קיום
צריך להבין. זה לא הזמן לדבר על דו קיום, או על חיים משותפים. זה הזמן לפעול ולבחון מה לא עשינו עדיין מספיק. כל כך הרבה דיברנו על האלימות בחברה הערבית. הנה, זה חצה את הגבול. האם עכשיו ימצאו התקציבים לעקירת שן הבינה שמאיימת על הגוף כולו?
ברהט, כמו בערים ערביות נוספות התרחשו מעשי ונדליזם והיה כעס. זו לא עיר מעורבת. אבל אולי במקום לכעוס, ננסה לפעול - אולי לא נתנו מסגרות חינוכיות טובות מספיק? אולי אין לנו מספיק מלגות, מורים פרטיים או מחשבים בבתים? ואם פיספסנו דור שהידרדר למציאות של חוסר תקווה, איך יוצרים עבורו את המסגרות שיאפשרו לו את ההזדמנויות לצאת ולפרוח?
על דבר אחד אנחנו מסכימים, מעל הכל. כדי ש-80% מאזרחי המדינה יחיו טוב, גם ה- 20% הנוספים צריכים לחיות טוב, ולהיפך. אנחנו צריכים האחד את השני, כי איש מאיתנו לא הולך לשום מקום. אנחנו צריכים ללמוד על הנרטיב האחד של השני. המוסלמי צריך להכיר את הסיפור והעבר של היהודי, והיהודי צריך להבין את הסיפור של המוסלמי. אנחנו צריכים ליזום יותר ויותר תוכניות שמאפשרות להכיר ולהבין אחד את השני, ממקור ראשון, ולא דרך הרשתות החברתיות, המעודדות הקצנה ואלימות ומתגמלות בלייקים מעשים נפשעים משני הצדדים.
אנחנו מאמינים בשותפות וביצירת צעדים בוני אמון. אנחנו מציעים להתחיל לבנות את היום שאחרי, כפי שאנחנו עושים ברהט. היום שאחרי הקורונה והיום שאחרי המהומות. אנחנו זקוקים האחד לשני, יהודים למוסלמים ולהיפך, ופתרונות שנצליח לפתח כאן, ברהט, יתאימו ברמלה ובנתיבות, באופקים ובחיפה. אנחנו מתכוונים לאסוף את השברים ולקום מההריסות, כי אין לנו ברירה אחרת. אנחנו רוצים לבחור בחיים ובבנייה, ואנחנו מתכוונים לעשות את זה החל מאתמול בבוקר.
הכותבים הם ראש העיר רהט ונשיא קרן מנומדין, שיזמו ברהט את מיזם "הקואליציה של היום שאחרי", המקדם אוריינות דיגיטלית ושיתוף פעולה בקרב צעירים