על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2019 ייצרו אזרחי מדינת ישראל כ-5.7 מיליון טונות של פסולת, כאשר 80% ממנה הוטמנו באדמה.
אם נבחן את נתוני ייצור הפסולת והטיפול בה בשני העשורים האחרונים, נגלה כי למעשה, משנת 2003 שיעור הפסולת המוטמנת לא השתנה, והוא נע סביב 80% מדי שנה.
מדובר בנתון שצריך להדאיג כל אחד ואחת מאתנו. יש להכיר במציאות העגומה, מדינת ישראל כשלה בניסיונותיה עד כה להפחית את שיעור הפסולת המוטמנת, ועל ההשלכות של כך אין צורך להכביר במילים.
משנת 2007 ועד היום, עלה תעריף היטל ההטמנה פי עשר, מתעריף של 10 שקלים לטון ל-108.73 שקלים לטון לא כולל מע"מ, והכנסות הקרן לשמירת הניקיון מהיטלי ההטמנה עלו פי שלושים, מ-17 מיליון שקלים בלבד בשנת 2007, לסכום עצום של 517 מיליון שקלים בשנת 2019.
על אף העלייה הדרמטית בהיטלי ההטמנה, שיעורי ההטמנה לא פחתו. יוצא איפה, כי היטל ההטמנה שהיה אמור לייצר תמריץ שלילי להטמנה, לא השיג את מטרתו, לא הביא להגדלת שיעורי המחזור, ולא תרם דבר, זולת הכבדת נטל התשלומים על כל אחת ואחד מאתנו. הרשויות המקומיות נאלצו בלית ברירה להשית חצי מיליארד שקלים נוספים בשנה על התושבים והעסקים באמצעות מס הארנונה. רק לסבר את האוזן, סך הארנונה שגובות הרשויות המקומיות בישראל עומד על כ-26 מיליארד שקלים בשנה בלבד.
לכישלון בהפחתת שיעור ההטמנה יש סיבות רבות, ביניהן ניתן למנות את ה"זגזוגים" הבלתי פוסקים של המשרד להגנת הסביבה בקביעת מדיניות הטיפול בפסולת בשני העשורים האחרונים, בירידה בביקושים לתוצרי הפסולת הממוחזרת ובסיבות נוספות עליהן אעמוד בהמשך, אך הסיבה העיקרית לכך נעוצה באי קידומם של מתקני קצה לטיפול בפסולת ובהיעדר חלופות להטמנה.
הקרן לשמירת הניקיון הפכה לקופת מזומנים חליפית לתקציב המדינה
בקרן לשמירת הניקיון, אליה נגבים היטלי ההטמנה, נצבר סכום עתק של 2.75 מיליארד שקלים, אשר הפך במרוצת הזמן לקופת מזומנים חליפית לתקציב המדינה ומשמש בעיקר את נערי האוצר, במקום שישמש למטרה לשמה נגבה ההיטל - להקמת מתקנים.
לצד כל אלו, נוכחנו לראות כיצד מחירי הטיפול בפסולת מאמירים עם השנים, גם אם מנטרלים את העלייה הדרמטית בהיטל ההטמנה, ולכך שתי סיבות עיקריות: האחת, וכפי שציין מבקר המדינה בדוחותיו, שוק הפסולת איננו משוכלל דיו, וסובל מתחרות מועטה. השנייה - מדיניות ממשלתית, בהובלת המשרד להגנת הסביבה, החותרת להביא לצמצום ההטמנה וליצירת עוד ועוד הגבלות רגולטוריות על כל החוליות בשרשרת הטיפול בפסולת, תוך נקיטת פעולות שלא זו בלבד שלא יתרמו לשיפור המצב הסביבתי, אלא אף עלולות לגרום לנזק גדול יותר! מטמנות רבות בישראל קרובות לגבול הקיבולת שלהן, וסכנת העלייה בהיקף הפסולת המושלכת בשטחים הפתוחים, הינה מעבר לפינה, מדיניות שאף היא פועלת לצמצום התחרות, במקום להרחבתה.
שלא יובן אחרת, צמצום ההטמנה הוא נכון ומבורך, אך תנאי לכך הוא יצירת חלופות לטיפול בפסולת, באופן שבו יהיה לרשויות המקומיות לאן לפנות את הפסולת, ולא על ידי הכבדת נטל הטיפול ועל ידי הגבלת פעילותן של המטמנות.
באסטרטגיית הפסולת שפרסם לאחרונה המשרד להגנת הסביבה, הוצגו יעדים שאפתניים ביותר לפיהם שיעור הפסולת המוטמנת ירד מ-80% כיום, ל-20% בלבד בשנת 2030. בהתחשב בעובדה שהקמת מתקני טיפול היא תהליך שאורך שנים רבות, ובהתחשב בכך שחלקים רבים מדי מהאסטרטגיה שפורסמה אינם מקובלים על גורמים רבים בשוק, קיים ספק רב אם קיימת היתכנות כלשהי להשיג את היעד השאפתני.
הפתרון המתבקש הוא תכנון אסטרטגיה ארוכת טווח שבקביעתה מעורבים כלל הגורמים הרלוונטיים, החל ברשויות המקומיות, בעלי האתרים והמטמנות, וכלה באנשי סביבה, כלכלה ועוד, הכוללת תכנון והקמה של מתקני טיפול, בהלימה לכמות הפסולת המיוצרת בישראל, ואשר תיושם לאורך זמן, תוך נטרול השפעות פוליטיות של חילופי ממשלות ושרים.
הכותב הוא סמנכ"ל כלכלה במרכז השלטון המקומי