הסנטור ג'ו מנצ'ין בגבעת הקפיטול בוושינגטון / צילום: Associated Press, Julio Cortez
לא בדיוק המשוואה של נפתלי בנט וניר אורבך, אבל בערך: נשיאות ג'ו ביידן תלויה בקפריזות של מחוקק אחד ויחיד.
שמו ג'ו מאנצ'ין. הוא שייך למפלגתו של הנשיא, גם מצד התווית, גם מצד הנאמנויות האישיות, גם מצד ההגדרה הסיעתית; אבל אידיאולוגית הוא נוטה ימינה, יותר ימינה מן הנשיא ומרוב חברי הסיעה, הרבה יותר ימינה מן האגף השמאלי המתחזק של המפלגה. הוא מוציא לנשיא את הנשמה, התנדנדותו המתמדת מקניטה את מפלגתו; חבריו לסיעה אינם בטוחים אם עליהם להתלונן בקול, או בלחש, או לנשוך את שפתיהם בשתיקה.
מאנצ'ין, הסנאטור הבכיר של מדינת מערב וירג'יניה, כנראה הוציא בימים האחרונים את האוויר מבלוני החקיקה החשובים ביותר של נשיא ארה"ב.
בסנאט יש מאה חברים, והוא מתחלק שווה בשווה בין דמוקרטים לרפובליקאים. סגנית הנשיא, המכהנת באופן נומינלי גם כ"נשיאת הסנאט" (בזמנים רגילים זה תואר נטול סמכויות) היא המכריעה במקרה של תיקו. מאחר שהיא דמוקרטית, היא מעניקה למפלגתה את המעמד של "סיעת הרוב" בסנאט.
בסנאט אין פרסי ניחומים
למעמד הזה יש חשיבות יוצאת מגדר הרגיל, מפני שבסנאט אין פרסי ניחומים. כל כהונות יושבי הראש של כל 16 הוועדות ו-67 ועדות-המשנה ניתנות לסיעת הרוב. מנהיג סיעת הרוב קובע באופן בלבדי את סדר יומו של הבית.
סנאטור דמוקרטי אחד ויחיד, אילו ערק אל הרפובליקאים, היה מעביר את הסנאט לידי האופוזיציה, ומעקר את ממשל ביידן מיכולת החקיקה שלו. עד כמה שידוע לנו, מאנצ'ין אינו שוקל עריקה פורמלית. אבל הוא חוזר ועורק באופן אפיזודי, כל אימת שעולה יוזמת חקיקה שמאלית מדי, או "מפלגת" מדי.
נראה שהתנגדותו מעלה על שרטון את שתי תוכניות החקיקה הכלכליות החשובות ביותר של ביידן: השקעה של 1.7 טריליון (1,700 מיליארד) דולר בשיקום התשתיות (כאשר "תשתיות" מוגדרות באופן רחב מאוד, וכוללות אינטרנט, בריאות וזכויות עובדים) והעלאת המס השולי על חברות מ-21% ל-28% (כדי לממן, בין השאר, את יוזמת התשתיות הנ"ל).
מ-100 יוצאים 60
לא בטוח שקולו של מאנצ'ין היה מספיק להעביר את היוזמות האלה. בסנאט נחוץ בדרך כלל רוב מיוחס, 60 מתוך 100. מפלגות שלטון שונאות את הכלל הזה, אבל אינן מנסות להיפטר ממנו, מפני שהן יודעות כי יום אחד הן עצמן יישבו באופוזיציה, ויתרונות הרוב המיוחס יהיו הנשק היחיד באמתחתן.
הנשיא טראמפ חזר וקרא לרפובליקאים, אשר שלטו בסנאט בימי כהונתו, לבטל את הכלל הזה. הם סירבו. אבל רוב הדמוקרטים דווקא היו רוצים עכשיו לבטל את זה המכונה "פיליבאסטר", היינו היכולת לתפוס את רשות הדיבור במליאת הסנאט, ולמנוע כל פעולת חקיקה. ביטול כלל ה-60 מצריך רק 51 קולות. מאנצ'ין כבר הודיע, וחזר והודיע, וחזר וחזר והודיע, שהוא לא ישתתף בחיסול הפיליבאסטר.
"הפקודה לטובת העם"
בעיני הרדיקלים שבמבקריו, מאנצ'ין גדש את הסאה בהתנגדותו למה שהדמוקרטים מכנים "הפקודה לטובת העם". זו הצעת חוק, המיועדת ליצור אמות-מידה כלל-ארציות להבטחת מקסימום ההשתתפות של מצביעים בבחירות. אמות-מידה כאלה רחוקות מלהיות מובנות מאליהן. בארה"ב, תהליך ההצבעה וספירת הקולות מופקד בידי כל אחת מ-50 המדינות. זה היה מקור המאבקים המשפטיים והפוליטיים לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, כאשר טראמפ ניסה לשכנע מנהיגים פוליטיים להתערב לשינוי התוצאות במדינות שבהן נוצח בהפרשים קטנים מאוד.
הרפובליקאים שולטים ברוב המדינות בארה"ב, אם באמצעות כהונות המושלים, אם באמצעות האסיפות המחוקקות. זה חודשים אחדים שהם מנסים לחוקק חוקים מקומיים, כדי "להבטיח את תקינות הבחירות". הדמוקרטים טוענים, כי רוב החוקים האלה נועדו להקשות על הצבעתם של בני מיעוטים. הרוב הגדול של המיעוטים (שחורים, היספאנים, אסייאתים) תומכים בדמוקרטים.
סירובו של מאנצ'ין לתמוך ב"פקודה לטובת העם" מבטיח אפוא שהחוקים הרפובליקאיים יישארו על כנם. באווירה הקיימת בארה"ב, בייחוד באגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, זה מעשה של בגידה מן המדרגה הראשונה. החוקים הרפובליקאיים מושווים לעתים קרובות עם החקיקה שהייתה קיימת במדינות הדרום של ארה"ב מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19 עד שנות ה-60 של המאה ה-20, אשר שללה למעשה את זכות הבחירה כמעט מכל השחורים. החקיקה ההיא לא אסרה במפורש על שחורים להצביע, אלא הטילה מגבלות שפגעו בעיקר בהם. לדעת מבקרי החוקים, זו בדיוק מטרתם עכשיו.
"איזה בחור לבן פחדן"
הרגישות בארה"ב לביטויים של אפליה גזעית מעולם לא הייתה גבוהה יותר, והתגובות על מאנצ'ין מדברות בעדן.
עיתונאית שחורה בולטת, ג'מיל היל, שיש לה 1.4 מיליון עוקבים בטוויטר, השתלחה במאנצ'ין ללא רחם: "כה אופייני בארצנו. מספר שיא של שחורים מצביעים בבחירות כדי להציל את הדמוקרטיה, רק כדי שאיזה בחור לבן פחדן ותאב כוח יחזיר את העליונות הלבנה". בעגת הימים האלה, "בחור לבן" אינו תיאור עובדתי של צבע עור; זה ביטוי של זלזול ושל ביטול.
ההתקפות החריפות על מאנצ'ין משמאל, ומפח-הנפש המאופק יותר מן המרכז, נוטים להתעלם מן המציאות הפוליטית. מאנצ'ין מייצג את אחת המדינות הימניות ביותר בארה"ב. בבחירות האחרונות לנשיאות, טראמפ ניצח במערב-וירג'יניה בהפרש של 39%. עצם בחירתו של מאנצ'ין לסנאט הייתה נס פוליטי. הברירה מעולם לא הייתה בין מאנצ'ין לדמוקרט שמאלי יותר; אלא בין מאנצ'ין לרפובליקאי אולטרה-ימני. בלי מאנצ'ין, הדמוקרטים היו יורדים למעמד של סיעת מיעוט, וביידן היה מאבד כל השפעה על תהליך החקיקה.
אבל באווירה של קיטוב פוליטי, כאשר בסיס ההסכמה הלאומית מתכווץ והולך, "הלנו אתה אם לצרינו" היא השאלה היחידה הנשאלת. גם שמאל וגם ימין מרעיפים בוז על מושגים כמו "מרכז", "מתינות", "פשרה". מאנצ'ין שייך לדור כלה והולך של פוליטיקאים.
אגב, מדינתו מערב-וירג'יניה מספקת רקע מעניין לכל השינויים הפוליטיים באמריקה בדור האחרון. עד לפני 30 שנה כמעט לא הייתה בארה"ב מדינה נאמנה יותר למפלגה הדמוקרטית. ההרכב הדמוגרפי שלה - שבמרכזו עומדים לבנים נמוכי הכנסה בעלי צווארון כחול - התיישב היטב עם הפרופיל הארצי של הדמוקרטים. אבל הלבנים כחולי-הצווארון בכל ארה"ב איבדו אמון במפלגה, שהתחילה להיתפס כשמאלית, סאלונית ואליטיסטית. אין ספק שגם גזענות מילאה תפקיד בתפנית הזו, אבל שטות תהיה לייחס אותה רק לגזענות.
בארה"ב, ממשל אינו זקוק לרוב פרלמנטרי כדי להתקיים. אין הצבעות אמון. אבל בהיעדר רוב כזה, תחום הפעולה שלו מצטמצם מאוד. מי יהיה ה-51 בקואליציה של ביידן אינו אפוא עניין של חיים או מוות פוליטיים, אבל הוא שאלה של אפקטיביות.
אמריקאים, וכמובן גם ישראלים, רשאים לשאול את עצמם איך דמוקרטיות מודרניות מגיעות אל מצבי תיקו כאלה, שבהם נודעת חשיבות כה דרמטית לאצבעו של מחוקק אחד ויחיד. כמעט אפשר להטיל מטבע.
_________________
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny