פרופ’ סראב אבו רביעה קוידר / צילום: איל יצהר
אישי: פרופ' סראב אבו רביעה קוידר, בת 44. נשואה, אם לשלושה, גרה בבאר שבע.
מקצועי: חוקרת ומרצה בכירה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון
אני: יש לי מוטיבציה פנימית, אהבה למחקר, תשוקה לתיקון עוולות. חוסר צדק מעצבן אותי ואני לא מסוגלת לשבת בצד ולא לעשות כלום.
משפחה: סבא מצד אבא היה רועה צאן אמיד מכפר בדואי בנגב, שהאמין בהשכלה ושלח את בניו בגיל עשר לפנימייה נחשבת בנצרת, באישור מיוחד של הממשל הצבאי. הסבא מהצד השני, מהכפר הפלסטיני לוביה בצפון, היה מנהל בי"ס והשקיע בהשכלה של שתי בנותיו.
באותה תקופה היה רופא יהודי אחד של הממשל לכל הכפרים באזור, ואבא החליט ללמוד רפואה. הוא הפך לרופא הבדואי הראשון, והרופא היחיד בארץ שגר באוהל. בתום הלימודים הוא הכיר את אמא בשידוך, הם התחתנו והתיישבו בבארשבע.
ילדות: אבא לא רצה שהילדים שלו יסבלו מהמחסור ומהקשיים שהוא חווה, ולכן גדלנו בבאר שבע. אמא הייתה גננת בתל שבע, ואנחנו למדנו בגנים יהודיים ורכשנו את שתי השפות. כשעברנו לנווה נוי עם עוד כמה משפחות ערביות, קבלת הפנים הייתה ריסוס של כתובות "מוות לערבים" על הבתים והמכוניות.
לימודים: למדתי בתל שבע עד כיתה ז', ובגלל חוסר המשאבים והרמה הלימודית הירודה, עברתי לשנה בבי"ס בנווה נוי ואז לעירוני א'. למדו להכיר אותי. באתי עם המטען שלי, הזהויות שלי, ערבייה, מוסלמית, גיל התבגרות שונה. לומדים ולא מבלים, אין מסיבות וסרטים. הייתי בטוחה שאהיה רופאה כמו אבא, אבל לא התקבלתי לרפואה, ובחרתי בחינוך.
אקטיביזם: התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר יסודי ברהט. ב-95' היו אולי שמונה סטודנטיות בדואיות. התחלנו יחד מסע של אקטיביזם חברתי. הייתי פעילה בעמותות, נחשפתי למצוקות וגיבשתי תודעה פמיניסטית. בתיכון שבו למדתי היו מעבדות, אולם ספורט וספרייה. ברהט לא היו לא ספרייה ולא מעבדות. מספר הבנות בכיתות הגבוהות הלך וירד. זה דחף אותי לחקור את נשירת הנערות במעבר בין היסודי לחטיבת הביניים.
מאשימים את החברה הבדואית שהיא לא מאפשרת לבנות ללמוד, אבל המדינה לא מאפשרת לחברה הערבית לבחור באופציות דתיות כמו בחברה החרדית ולעשות הפרדה בין המינים בעת הצורך. התיזה שלי עשתה רעש ופרצה דרך.
פמיניזם ערבי: המשכתי ללמוד בבן גוריון והתחלתי ללמד פמיניזם ערבי במזה"ת במכללות אחווה וספיר. את התוכנית בניתי לבד, באמצעות מחקרים שקראתי בערבית ובאנגלית. עצם העובדה שיש פמיניזם אסלמי, כמו הפמיניזם השחור, הייתה חשיפה מעניינת לסטודנטים יהודים.
הם גילו שמה שנראה כמו דיכוי - למשל הרעלה והחיג'אב - יכול להיות דווקא מעצים. במדינות ערביות זה לא מונע מנשים להגיע לעמדות בכירות. אבל כשמדינה חילונית דורשת להוריד רעלות, עבור האישה המוסלמית זה דיכוי, כי לעתים עבורה זה התנאי לצאת למרחב הציבורי.
חסאן: בעלי, רואה חשבון, נולד בכפר ערבי בדואי לא מוכר בצפון הנגב. נפגשנו במהלך פעילות אקטיביסטית משותפת. כשרצינו להתחתן, נתקלנו במנהג שבטי עתיק, האוסר על נישואין בין שבטים מסוימים שאינם בני אותו מעמד, אבל לפי האסלם הם היו מותרים. באמצעות שכנוע, גיוס תמיכה ובריתות, שברנו את המנהג העתיק.
פרופסורה: את הדוקטורט שלי כתבתי על הקונפליקט בזהויות של נשים משכילות. בהמשך הבנתי שכדי לקבל משרה באקדמיה, אני חייבת לצאת לפוסט דוקטורט בחו"ל. טסנו לאוקספורד לחצי שנה, ואז קיבלתי הצעת עבודה בקמפוס שדה בוקר בבן גוריון, במכונים לחקר המדבר ועמדתי בראש הקתדרה. פרופסורה קיבלתי לפני שבוע.
פוליטי: המסר שלי לא אוריינטליסטי, של הנה הבדואית שהצליחה, אלא מסר פוליטי, שאני באה ממקום מוזנח, וההצלחה האישית שלי לא מעידה על המצב. 80% מהמשפחות הבדואיות נמצאות מתחת לקו העוני. בכפרים הלא-מוכרים לא היה שום מיגון בתקופת הטילים. זה נחשב לשטח פתוח, כלומר אזור שאין בו בני אדם. מי שניסה לבנות מקלט, הרסו לו אותו, כי זה נחשב לבנייה לא חוקית.
התפרעויות הבדואים: ההתפרעויות היו משני הצדדים, והממשלה הגנה על היהודים, ולראיה מספר כתבי האישום שהוגשו נגד ערבים ומעט מאוד, אם בכלל, נגד יהודים. אני חד-משמעית נגד התפרעויות. ונדליזם בכבישים אסור, להפגין מותר.
איחוי שברים: ברגע שנשקיע בחינוך, השינוי יגיע. במקומות האלה לא הייתה למידה בזום, כי למחצית מהתלמידים אין מחשבים או תשתית. מי שגדל ככה, אין לו מה להפסיד. צריך להפסיק להדיר את הערבים והתרבות הערבית וללמוד ערבית בבתי הספר היהודיים.
פנאי: עם המשפחה והילדים, אוהבת לטייל בטבע, לפתור תשבצים ולשחק שחמט.
תפיסת עתיד: להיות באקדמיה ובמחקר. הפרופסורה היא רק שלב בדרך.