נפתלי בנט / צילום: רפי קוץ
שנתיים של קיפאון ושיתוק במערכת הפוליטית מצביעים על כך שהמשבר הפוליטי אינו אידאולוגי, אלא הוא משבר מנהיגות. העם לא מפולג, רובו מחזיק בתפיסות שמרניות, אך דווקא השמרנות הזאת היא המכנה המשותף בין הימין היהודי לבין הערבים והחרדים, הרבה יותר מן התפיסות המסורתיות בין ימין ושמאל. הוויכוח הרעיוני הוא לא בין העצמת ההסתדרות לסגירתה וגם לא על הקמת מדינה פלסטינית - אלה לא ממש עומדים על הפרק כעת.
הימין שבחר בבנימין נתניהו כל השנים האחרונות ציפה ממנו לבצע רפורמות מקיפות במערכת המשפט, הימין תלה בו תקוות להחיל ריבונות בתוך הקו הירוק, עוד לפני שניגשים לשטחי סי. רצינו לבקר ולהתפלל בהר הבית, לעצור את המערב הפרוע בנגב ואת הפשיעה החקלאית בגליל, רצינו ביטחון ארוך-טווח לתושבי העוטף והדרום, ואת כל אלה לא קיבלנו - לא רפורמה במשפט, לא משילות ולא ריבונות.
לתוך הוואקום המדיני הזה נכנס נפתלי בנט. הוא מבטיח להמשיך את דרכו של נתניהו, והוא כמובן יכול לעמוד בזה - להמשיך במסע הדילוגים מעל כל מכשול וקושי בדרך למערכת בחירות חמישיות. אך בדרך של בנט, הוא היה צריך לוותר על ערך מרכזי וחשוב יותר מימין ושמאל: הוא ויתר על השמרנות ומקים קואליציה בין שמרנים לליברלים - בין מי שמאמינים בערכי משפחה, בזכות ההיסטורית של עם ישראל על ירושלים ועל ארץ ישראל, בערכי היהדות, בלאומיות - לבין מי ששואף לפורר את כל אלה.
הליברליות היא ישראל החדשה - מדינה שבה הלאומיות היא לא העיקר, למגדר פנים רבות, הסמכות הדתית נתונה לרב אבל גם לרבה, הכותל הוא פולקלור, והמזוזה היא אביזר פגני של אזרחים פרימיטיביים. זוהי מלחמת הזהות העמוקה - המלחמה על אופי המדינה, שאותה בנט יתקוף בשלב מאוחר יותר, לטובת מניעת הימשכות המשבר.
בנט לא זנח לרגע את עקרונותיו הימניים, אבל הוא מבין שלפעמים צריך להניח אותם בצד לרגע, לחכות לשעת הכושר כדי לממש אותם. ההנחה הזו נראית כמו הטעיה, אבל הוא בהחלט יכול להגיד להגנתו שלא הוא התחיל בזה. זוהי מורשת נתניהו - להמתין לשעת הכושר. אבל ההמתנה הזו היא הרעה החולה של נתניהו; היא הוכחה כטקטיקה שהפכה לאסטרטגיה. אין שום נקודת זמן נוחה למימוש אידאולוגי - אם מחליטים לא להתמודד עכשיו עם סוגיה מורכבת, אז לא מתמודדים איתה בכלל.
השמרנות נתפסת, בטעות, כמו מדיניות פסיבית של שב ואל תעשה. במצבים מסוימים זו אכן המדיניות העדיפה, אך לא כשהחלופה היא עשייה לכיוון לא רצוי. כשאנחנו מאבדים משילות על הארץ, כשהזהות היהודית מאוימת, ואנחנו מאבדים ריבונות על הר הבית, זה לא הזמן לשבת ולא לעשות.
נתניהו לא הצליח לחדש את החוזה עם אזרחי ישראל, הוא התחמק מטיפול בנושאי הליבה ונמנע בעקביות מהכרעה בסוגיות מורכבות הקשורות למשילות וריבונות. עם ישראל צריך מנהיגות ימנית חדשה, מנהיגות ימנית אמיתית, חזקה, ערכית ושוויוניות לכל תושבי ישראל. החברה הערבית גם היא משוועת למנהיגות, להרחקת עבריינים ואיסוף נשק.
זו שעתו של נפתלי בנט לעמוד בראש הקואליציה המורכבת והמגוונת ביותר שקמה בישראל, ובכל זאת לשמור על שלמות הארץ והעם. מכאן צריכה לצאת הקריאה מכל מי שמאמין בבנט: אל תהיה נתניהו, תהיה בנט.
כאיש ימין וכמי שעבד עם נפתלי בנט, אני משוכנע שלמרות הסיכונים והאתגרים שטמונים בהקמת ממשלת בנט-לפיד, חוכמתו של בנט, ניסיונו הפוליטי וראייתו ארוכת-הטווח יסייעו בידו לנווט את מדינת ישראל ולשמור על צביונה היהודי-דמוקרטי.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי, ייעץ לקמפיין נפתלי בנט לראשות הממשלה