בניין בית המשפט העליון בירושלים / צילום: Shutterstock
בית המשפט העליון דחה בחלקו ערעור שהגישו ד"ר משה ויינברג ועו"ד אפרים ווגדן, אליהם הצטרפה לשכת עורכי הדין: בערעור נדונה השאלה אם זכותם של עורכי דין לשכר טרחה גוברת על האינטרס הציבורי שבתפיסת כספי נאשם בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, לשם חילוט הכספים, היה ויורשע בתום ההליך הפלילי המתנהל נגדו.
הערעור הופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד לדחות את בקשת עורכי הדין להעביר לרשותם שכר טרחה המגיע להם לטענתם בגין ייצוג משפטי, מכספים שנתפסו במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד חברת ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ, שיוחסו לה עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון.
עורכי הדין ייצגו את החברה בהליך אזרחי נגד חברת רכבת ישראל בע"מ (להלן: רכבת ישראל), בסופו נפסקו לטובתה 8 מיליון שקל בתוספת ריבית והצמדה. בין לבין, ובמנותק מההליך המשפטי בין החברה לרכבת ישראל, הוגש נגד החברה ובעליה כתב אישום המייחס להם עבירות שוחד, מס, רישום כוזב במסמכי תאגדי והלבנת הון, במסגרתן החזיקו על-פי הנטען ברכוש אסור בשווי של כ-230 מיליון שקל.
בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה בקשה לחילוט רכוש החברה, והוגשה בקשה למתן סעד זמני לתפיסת רכוש החברה בשווי כולל המוערך בכ-7.5 מיליון שקל, עד להכרעה בהליך הפלילי.
המחוזי: זכות חוזית בלבד
בשלהי 2019 שלח עו"ד ויינברג מכתב לרכבת ישראל, בדרישה לתשלום הכספים שנפסקו לטובת החברה בצירוף הצמדה, ריבית ותשלומי מע"מ, אולם רכבת ישראל סירבה לדרישת התשלום, תוך שהפנתה לסעד הזמני שניתן בהחלטת בית המשפט המחוזי.
עורכי הדין הגישו בקשה ל"שחרור" כ-2.5 מיליון שקל מתוך הכספים שנפסקו לטובת החברה. זאת, לטענתם, על-פי "הסכם שכר טרחה" שנכרת בשנת 2009 בין החברה לבין עו"ד ד"ר משה ויינברג בשם משרד עורכי דין אשר בראשו הוא עומד.
בית המשפט המחוזי דחה ביולי 2020 את בקשת עורכי דין, וקבע כי הם מחזיקים בזכות חוזית בלבד כלפי החברה - ולא בזכות קניינית או מעין קניינית כפי שנטען על-ידם; וכי אין בזכות זו כדי לגבור על מעמד המדינה לעניין חילוט הכספים ותפיסתם לשם כך.
כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, אולם ערעור זה נדחה בעיקרו.
לטענת עורכי הדין של החברה, אלמלא הייצוג המשפטי שניתן על-ידם, החברה לא הייתה זוכה בתביעה - וממילא לא הייתה בידי המדינה כל אפשרות לבקש לחלט את פירותיה; מנגד, באי-כוח המדינה טענו כי יש לדחות את הערעור, תוך שהם סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מלבד זאת העלו עורכי הדין טענות רבות נוספות.
העליון: אין הבדל בין נשייה של עורך דין לבין כל נשייה אחרת
בית המשפט העליון קבע כי לעניין זה אין הבדל בין נשייה של עורך דין לבין נשייה של כל גורם אחר. "איני רואה כל טעם להבחין בין חובותיו של נאשם או נידון כלפי עורך דינו לבין חובותיו כלפי נושים אחרים לעניין חילוט הכספים. במקרים שבהם עורך הדין אינו מצביע על זיקה משמעותית לכספים, הרי שאין בטענתו לזכות בהם כדי לגבור על האינטרס הציבורי שבתפיסתו או חילוטו".
עם זאת, השופט יוסף אלרון ציין כבדרך אגב כי ייתכן ששונים הם פני הדברים במקרים שבהם נאשם מוכיח כי הגנתו בהליך הפלילי עלולה להיפגע אם לא יתאפשר לו לעשות שימוש בכספים שנתפסו למימון הגנתו, כאשר אין כל זיקה ישירה בין כספים אלה לבין העבירות המיוחסות לנאשם. זאת, לאור חשיבותה של זכות הייצוג בהליך הפלילי.
בפסק הדין נכתב כי "במקרה דנן, המערערים אינם מצביעים על נכס כלשהו המצוי בידיהם, כי אם על התחייבות מצד החברה לשלם למשרדו של עו"ד ויינברג שיעור מוסכם מתוך הסכום שיתקבל במסגרת ההליך המשפטי שניהלה נגד רכבת ישראל".
השופט עופר גרוסקופף כתב כי עורכי הדין אכן תרמו בעבודתם להיווצרות הכספים, ואולם בתרומה זו לבדה, כשאינה מלווה בהסדר חוזי או סטטוטורי מתאים, אין כדי להקנות לנושה מעמד קנייני או מעין קנייני.
עם זאת, גרוסקופף כתב כי ניתן להתחשב בעורכי הדין של החברה כפי שניתן להתחשב בכל צדדים שלישיים שאינם בגדר בעלי זכויות קנייניות או מעין קנייניות ברכוש, ולאזן בין האינטרסים של צדדים אלה לבין האינטרסים העומדים ביסוד הבקשה למתן סעד זמני שיאפשר את החילוט.
השופט ניל הנדל כתב גם הוא כי אין בסיס לטענה לפיה זכותם של עורכי דין לקבלת שכר טרחה, שונה במהותה מזכותם של נושים אחרים להיפרע מן החברה. "זאת, בין אם מדובר בתביעות הנוגעות בהליכי חדלות פירעון, פירוק או חילוט".
לדבריו, עבודתו ושליחותו של עורך הדין היא ייחודית במובנים רבים, ונודעת לה חשיבות משמעותית בקרב מיוצגיו, בית המשפט ומערכת הצדק בכללותה - על כך אין עוררין. "יחד עם זאת, במצב של תחרות בין נושים, לא מצאתי עיגון בדין להבחין בין עורך דין המצפה לקבלת שכר טרחתו כפי שהוסכם בינו ובין לקוחו, היינו: החייב, ובין כל ספק שירות אחר אשר נקשר עם החייב בקשר חוזי".
כך לדברי הנדל, שהסביר כי אין באמור משום הבעת עמדה במישור הכללי, הגורעת מההערכה כלפי עבודתם של ציבור עורכי הדין, חשיבותה ותרומתה. אולם עיקרון יסוד בדיני נשייה הוא שוויון בין הנושים. "עיקרון זה מבוסס על ההכרה בכך שחיוב בדין הוא חיוב בדין. ייתכנו מצבים שבמסגרתם, בשל נסיבות שונות, נושה יזכה לעדיפות. אך יש להקנותה רק כאשר זו מעוגנת בדין. בעצם העיסוק בעריכת דין, לא סגי".
לבסוף כתב השופט הנדל כי "אינני מתעלם מטענת עורכי הדין כי קיימת זיקה מיוחדת בין כספי החילוט ובין שכר עבודתם. אך כל עוד המחוקק לא מכיר בזכותם לקבלת שכר כזכות קניינית או מעין קניינית, ומנגד עומדים שיקולים כבדי-משקל כגון השוויון בין הנושים והאינטרס הציבורי נגד פשיעה כלכלית - לא מצאתי מקום לקבל את הערעור".
עו"ד ערן גולן, משנה לראש לשכת עורכי הדין ויו"ר ועדת הצטרפויות להליכים משפטיים הגיב לפסק הדין ואמר כי בהמשך לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בעניין תשלום לנושה המצליח להגדיל את קופת הפירוק, דעת הרוב קבעה כי פסיקת בית המשפט המחוזי שאפשרה למדינה לחלט את כל שכר הטרחה שגויה, וכי עורכי הדין שייצגו את ביבי כבישים על בסיס הצלחה זכאים כבר עתה לתשלום חלקי של שכר הטרחה וזאת בשל כך שאלמלא עבודתם כלל למדינה לא היה מה לחלט.
לדבריו, "בית המשפט העליון אף הורה למחוזי לקחת במסגרת שיקוליו את התעריף המינימאלי של הלשכה. אילו צו החילוט היה ניתן בשלב מוקדם בהליך של חברת ביבי כבישים, הרי שהיה צורך לשלם עבור ייצוג משפטי שיגן על הסכומים שנפסקו לטובת ביבי כבישים, תשלום שלא נעשה לא על ידי המדינה ולא על ידי ביבי כבישים. הלשכה סבורה כי עמדת המדינה ולפיה ניתן לחלט שכר טרחה במקרים שכאלו מצריכה מחשבה מחדש ובכוונתה להמשיך ולעמוד על זכויותיהם של ציבור עורכי הדין בעניין".