שר האוצר אביגדור ליברמן / צילום: יוסי זמיר
השבעתה של ממשלת השינוי תעמיד מידית במבחן אמיתי את יכולתה ורצונה של הממשלה הזאת לשנות את סדר העדיפויות במדינה. בין כל השרים, הנבחן הראשון ברצינות כוונותיו והצהרותיו יהיה שר האוצר המיועד אביגדור ליברמן. האם הוא זה שיגרום לשינוי מסלול של חלוקת תקציב המדינה ויקבע מסלול חדש הגיוני יותר שייתן עדיפות לבעיות הבוערות?
האם העברת תקציב מיידית - בהתחשב בכך שהפעם האחרונה שבה דנה הכנסת בתקציב הייתה בשנת 2017, אז אישרו את תקציבי 2018-19, ומאז אין תקציב מדינה כלל - תבטל את המנהג המגונה של הקצבות קואליציוניות לכל מפלגה, כולל למפלגתו של ליברמן? צריך להבין שמדובר בהקצבות המסתכמות במיליארדים רבים שיכלו להיות מתוקצבים ממזמן לבעיות הבוערות במשק.
האם ליברמן יקטין את ההקצבות למפלגות החרדיות, כפי שהוא התבטא לאורך כל תקופות הבחירות האחרונות? האם ידרוש להחזיר את תוכניות הליבה למערכת החינוך החרדית כתנאי להקצבת מערכת חינוך זאת? או שנמשיך לגדל דור שיוצא ממערכת החינוך ללא הכישורים האלמנטריים להשתלב בשוק העבודה? האם הוא יממש את הבטחתו להעלות את גובה הפנסיה לעולים החדשים, ועל חשבון מי?
בהתחשב בעובדה שליברמן מקבל משק עם גירעון ענק בגין הקורונה, האם הוא ינקוט צעדים המתחייבים כדי לצמצם את הגירעון הזה בשנים הקרובות החל מעכשיו? האם הוא ישנה את מדיניות החל"ת הבלתי אחראית שהונהגה בישראל מאז הקורונה ואשר גורמת לכך שצעירים אינם מוכנים לחזור לעבודה על אף הביקוש העצום לעובדים?
לאור עמדתו שהעלאת מסים זה לא חכם ולא אפקטיבי, האם ינקוט את הצעד המתחייב מעמדה זו ויקצץ את תקציב המדינה דרמטית ואת הסקטור הציבורי היקר? האם יתמודד בהצלחה עם היקף תקציב הביטחון, אשר גדל בשנים האחרונות לממדים עצומים ללא הצדקה ותוך תמיכה כמעט אוטומטית של הממשלה בהגדלת התקציב?
העובדה שמפלגתו של ליברמן מונה חברי כנסת בודדים, ושהממשלה תהיה מורכבת מסיעות רבות שאינן תמימות-דעים ביחס לנושאים השונים שמניתי לעיל וביחס לאחרים, תקשה מאוד על שר האוצר לקבוע מדיניות משלו, כזכור, כדי לאשר תקציב צריך ראש הממשלה לאשר את התקציב לפני הגשתו לממשלה, ובתוך הממשלה יש סיעות עם גישות סותרות, כך שלא כל צעד יזכה בהכרח לתמיכה בממשלה ובכנסת.
לנוכח המצב, לדעתי הדרך הנכונה ללכת היא לקבוע מדיניות כלכלית שתקבל ביטוי בתקציב שבה יפעל בדיוק בהתאם לצעדים של כלכלה נכונה, כולל איזון בין העלאת מסים לבין קיצוצים בתקציב. ביטול הוצאות מיותרות של הממשלה, השקעה בתחום התעסוקה כדי להעלות את הפריון במשק הישראלי אשר מפגר לעומת מדינות מפותחות. זוהי הזדמנות פז לטפל ברצינות בחברה הערבית ולשלבה בחברה הישראלית, ובכך להיענות לשאיפתם של רבים להיות חלק אינטגרלי מהחברה בישראל.
צריך לבטל את הטבות המס המפליגות לסקטורים שונים, אשר מסתכמות בעשרות מיליארדים לשנה שמוזרמים דווקא לקבוצות החזקות במשק. יש להשקיע יותר באוכלוסיות החלשות, בעיקר בתחום החינוך, כדי לייצר להן אפשרות להשתלב בחברה הישראלית עם כשירויות הדרושות. צריך להעלות את תלמידי ישראל לרמה יותר גבוהה בהשוואה עולמית, בניגוד למצב הנוכחי בו תלמידי ישראל הם בין האחרונים במדינות ה-OECD.
כזכור, הממשלה החליטה להקים קרן לדורות הבאים מכספי הגז שיועברו למדינה. ואכן המדינה כבר פועלת להקים את הקרן הזאת. ההכנסות הצפויות הן ענקיות, ולכן אני מציע להקפיא את הקמת הקרן, ובמקום זאת להעביר את כל רווחי הגז לצמצום החוב הממשלתי שעומד כיום על כ-72 אחוזי תל"ג. אם החוב יצומצם לאפס, המשמעות היא חיסכון של תשלום ריבית שנתית בתקציב המדינה של- 42 מיליארד שקל לשנה. כך שפשר יהיה להגדיל את תקציב ההוצאות האזרחיות של הממשלה בתחומי - החינוך, הבריאות הרווחה, ועוד מבלי לחרוג ממסגרת התקציב. רק לאחר השגת מטרה זאת נעביר את כספי הגז שייכנסו לקרן הדורות הבאים - כך לא נזנח את הדור הזה שמחייב טיפול ראוי יותר ואשר יבטיח דורות עתידיים טובים יותר.
צעד אחד כבר הוחמץ, והוא צמצום מספר משרד הממשלה ל-18 בלבד, וזאת לנוכח נסיבות הקמתה של הממשלה. אני מניח כי לא היה מנוס מכך. יש להימנע משגיאות נוספות. רק פעולה משותפת של המפלגות בממשלה לטובת העם והמדינה תביא לכך שיחול שיוני דרסטי בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית הישראלית.
הכותב כיהן בעבר כשר בממשלות ישראל (בין השאר כיהן כשר האוצר ושר המשפטים). כיום הוא ראש ההתמחות במנהיגות אסטרטגיה וניהול בכיר בתוכנית ה-MBA במרכז האקדמי רופין