אקוניס אופיר / צילום: איל יצהר
חבר הכנסת אופיר אקוניס והשר לשעבר לשיתוף-פעולה אזורי - אמר בראיון בגלי צה"ל לאחר שהתבררה הקמתה של הממשלה החדשה, כי המשרד שהיה מופקד עליו "הוקם בחטא" וכי הוא "היה צריך להיסגר מזמן". הוא הזכיר כי "המשרד הזה הוקם כאתנן פוליטי של אהוד ברק לשמעון פרס", והוסיף כי הוא היה "מצפה מממשלת שינוי לכאורה לא להקים או לקיים משרדים שלשיטתם היו צריכים להיסגר".
איפה היה אקוניס קודם? הוא טען בראיון כי בדיונים פנימיים אמר את דעתו. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בהיותו ראש עיריית ירושלים, אמר לי פעם כששאלתי מה הצורך בשישה סגני ראש עיר בשכר, "זה המחיר של קואליציה בעיר מורכבת". ירושלים כמיקרוקוסמוס של המדינה שצרכיה המורכבים אף יותר משמשים תירוץ לפוליטיקאים מכל כיוון, ליצירת משרות ומשרדים כדי לפתות או להשביע את התיאבון הזה.
חמישה משרדים אזוטריים בקדנציה
כפי שלמדנו בפוליטיקה, הפוזיציה קובעת הכול ומה שברגע אחד נראה בפי פוליטיקאי כחטא איום ונורא או "התנהלות של מאפיה", כדברי ראש הממשלה החלופי יאיר לפיד בדברו על ממשלת החילופים של גנץ ונתניהו, הופך ברגע לאילוץ הכרחי למען המטרה הקדושה של הקמת ממשלה.
במקרה של משרדים מיותרים לנושאים אזוטריים, זה גם עולה לא מעט כסף לאוצר המדינה. מנתונים שהגיעו לידי גלובס עולה כי עלות התחזוקה הבסיסית של משרד שכזה, מגיעה לכ-12 מיליון שקל בשנה, כלומר קרוב ל-50 מיליון בקדנציה. הנתון הזה מתחלק לשכרם של השרים, המנכ"לים, היועצים (לפחות ארבעה לכל שר), לשכה על הניהול שלה, אדמיניסטרציה ונהג, רכב ועוד עלויות הנובעות מפעילותו.
וכמה כאלה יש? בממשלה הקודמת הוקמו לא פחות מחמישה משרדים מיותרים כדי לספק תעסוקה ומשרות לחברי הכנסת של הקואליציה: משרד הדיגיטל, ההשכלה הגבוהה, ההתיישבות, חיזוק וקידום קהילתי ומשאבי המים. כלומר הם היו אמורים לעלות כ-300 מיליון שקל בקדנציה (סכום הכולל הוצאות נוספות של העברת רשויות וסמכויות למשל), ומכיוון שזו הופסקה העלות הגיעה "רק" לקרוב 100 מיליון שקל. מה שלא נספר כאן זה הבלגן שנוצר בשל העברת סמכויות רשויות ואחריות ממשרד למשרד, עם החלוקה מחדש.
כך למשל שר הדיגיטל דודי אמסלם קיבל משום מה את רשות החברות הממשלתית ממשרד האוצר. אתמול כשניסיתי להשיג מידע על מינוי דירקטורים - אחד מתפקידי רשות החברות, עברתי שלושה דוברים ושני פקידים בכירים, ואת המידע לא קיבלתי. כך סמכויות בענייני תוכניות נגד אלימות הועברו מהמשרד לביטחון פנים אל המשרד לחיזוק קהילתי, סמכויות הפיקוח על האוניברסיטאות ממשרד החינוך למשרד להשכלה גבוהה ועוד.
וטרם ספרנו את המשרדים המיותרים שהוקמו בממשלות קודמות: משרד המודיעין (ממשלת נתניהו 2009), משרד לשת"פ אזורי (ממשלת ברק 1999), המשרד לנושאים אסטרטגיים שנטל סמכויות ממשרד החוץ (ממשלת אולמרט 2006), משרד ירושלים והמורשת (ממשלת נתניהו 2015) ועוד.
עוד תפקיד מיותר לרוב, לא תמיד, הוא זה של סגן שר, וכאן העלות היא של 2.6 מיליון שקל בשנה.
כלומר תקציב המדינה מממן את הפוליטיקאים שלנו לאורך השנים, בסכומים המגיעים למיליארדים - ויש מי שיאשים את השיטה הגורמת לריבוי מפלגות ולצורך לספק את אלה בדרך לקואליציה.
המשרדים שבוטלו ואלה שנשארו
ועל חשבון מה זה מגיע? לפני שנה עם הקמת הממשלה החדשה, לא היה כזכור תקציב מדינה מאושר - והמימון למשרדים והמשרות החדשות היה חייב להגיע בהחלטת ממשלה מיוחדת - שנטלה כספים ממשרדים אחרים: לפי מסמך הקיצוצים במשרדי הממשלה שנועדו למימון המשרדים החדשים והמיותרים, משרד ראש הממשלה, משרד החינוך משרד המשפטים ומשרד האוצר קיצצו כל אחד ב-30 או יותר משרות - כלומר פיטרו עובדים. במשרד הרווחה ומשרד הבריאות פיטרו 38 עובדים בעיצומו של משבר הקורונה ורשויות פיקוח שונות כמו פיקוח על תאונות בנייה למשל קוצצו גם הן ב-13 משרות. בסך הכול קוצצו 380 משרות כדי לממן את המשרות והוצאות המשרדים החדשים, בסכום שנתי המתקרב ל-100 מיליון שקל.
בממשלה הנוכחית שבה נתלו תקוות רבות כי מספר המשרדים יצומצם מאוד - יאיר לפיד הבטיח 18 משרדים - נרשם צמצום אבל חלקי מאוד, ולא בכדי הכריז לפיד כי בנושא הזה הוא נכשל. ארבעה משרדים בכל זאת בוטלו והם: הדיגיטל, שהחזיר את רשות החברות לאוצר; המים, שסמכויותיו ובהן רשות המים ומקורות חזרו למשרד האנרגיה; הקידום הקהילתי שהעביר חזרה סמכויות למשרד לביטחון פנים; וההשכלה הגבוהה, שחזר למשרד החינוך. כל סמכויותיהם והרשויות שהיו באחריותם הוחזרו כאמור למשרדים המקוריים. משרד ההתיישבות נותר בעינו - ובו מחזיק נפתלי בנט - וכך גם משרד לעניינים אסטרטגיים שבו יכהן לפיד עצמו - ובעצם יוכפף למשרד החוץ. משרדי המודיעין, שת"פ אזורי וירושלים והמורשת - נשארו.