טילים שנורו מעזה לעבר ישראל בעת מבצע שומר החומות / צילום: Associated Press, Khalil Hamra
זוועת המאורעות בתקופת המבצע בעזה והפרעות ביישובים המעורבים, עם כל הכאב על הדם המתבוסס ברחובות ארצנו, טשטש עד מחיקה את הקו הירוק. הקו הירוק, קו שביתת הנשק האקראי מ-1948 הולך ודוהה בעשורים האחרונים. השבועיים הסוערים של תקופת המבצע, כאשר פיגוע רצח בצומת תפוח הורג נער יפה עיניים; עשרות פצועים ביום ירושלים בהר הבית; טיל קוטל ילד בן חמש משדרות שהתחפש בפורים לנינג'ה; בלוד ובעכו מסעדות ובתי כנסת נשרפים והירי הופך לשגרה צפויה עם רדת החשיכה - כבר אין שטחים ואין עוטף, יש עם ישראל השב לארצו, ופורעים שמתנגדים לשובו.
ככל שתעודת הזהות הכחולה אינה מהווה ערובה לנאמנות ולשותפות, הקו הירוק דוהה אף הוא בחסות הדם ברחובות.
שישה קיבוצים ננטשו ב-1948, ושבו אליהם לאחר כיבוש מחדש של השטחים ב-1967. בית הערבה בצפון ים המלח, ארבעת יישובי גוש עציון, וכפר דרום. במסורת הציונית הגבול נקבע באמצעות התיישבות, והקיבוצים שננטשו היוו טראומה לאומית. השיבה אליהם, כפי שהשכיל להבין חנן פורת בשיבתו לקיבוץ כפר עציון אותו נאלץ לנטוש כילד בתש"ח, סימלה את הגבול הזמני משנת 1948 כאקראי.
דוד בן גוריון, בשנת 1920 פרסם מאמר בשם "גבולי הארץ ואדמתה". בן גוריון סוקר את גבולות ארץ ישראל כפי שנקבעו באופן מדיני, צבאי והיסטורי על ידי פוליטיקאים, היסטוריונים ובספרות דתית-יהודית אשר עסקה בשאלה מתוך רצון לבירור המצוות התלויות בארץ. בן גוריון מציין את העיסוק בשאלה מבחינה "לאומית-יישובית" ככזאת אשר נוקטת בשתי גישות מרכזיות: שיטת "פלשתינא זוטרתא" ושיטת "פלשתינה רבתי". בן גוריון עצמו נוקט בעמדה ייחודית, על פיו "קנה המידה היחיד, שאנו יכולים לשים הוא טבע הארץ וישובה". כפי שטוען בן גוריון, גבולות הארץ נקבעים על פי ההתיישבות בהם. בן גוריון מפרט את ההתיישבות ההיסטורית והאקטואלית ביישובי הספר בארץ ישראל ככאלו המקבעים גבולות "לאומיים", כלשונו.
הוויכוח אינו על יהודה ושומרון
טרום הקמת המדינה, התנאים המדיניים אשר יצרו סכנה לאיבוד שטחי הספר, הניעו את המוסדות הציוניים לחדור לאזורי ההר וליישבם - אזורים אשר לא יושבו קודם בגלל היעדר פוטנציאל חקלאי. ההתיישבות נתפסה על ידי ראשי הציונות כפונקציה מעצבת גבולות באחיזתם בשטחים. מדיניות זאת התבטאה בפועל במדיניות רכישת הקרקעות של קק"ל, אשר החליטה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 לרכז כוח בקניית אדמות בהרי חברון ובגוש עציון, מתוך חשש לאי-היכללותם בתוכנית החלוקה המתגבשת. רעיון ההיאחזות, אשר כונה בתחילת דרכו "עליות כיבוש", עלה בשלהי 1939, והיה למעשה ההמשך של "חומה ומגדל" - השקעה מינימלית בכל נקודת יישוב כדי להקים את מירב נקודות האחיזה באמצעים המצומצמים שעמדו לראשות קק"ל והסוכנות היהודית. כפי שנאמר באחד מדיוניה הפנימיים של קק"ל; "גידולו של מספר יישובינו וחידורם לאורכה ולרחובה של הארץ זוהי חובת השעה שלנו מבחינה פוליטית. כל תקיעת יתד על ידינו קובעת עובדה שחשיבותה בעלת משקל בכל דיונים שהם על גורלנו בארץ זו".
בשבועות המתיחות שעברנו לאחרונה גילינו מחדש שכל הארץ היא סְפָר. משפחות מתל אביב התארחו אצל משפחות בגליל העליון, ומשפחות מהשפלה התארחו בגוש עציון. אותם שישה יישובים אליהם שבנו לאחר כיבושם ב-1967, מסמלים כבר בימי הקמת המדינה את חוסר הרלוונטיות של קו שביתת הנשק שנקבע ב-1948.
הפרעות בערים המעורבות מוכיחים, יותר מכל יישוב חדש שייבנה בגבעות, כי הוויכוח אינו על יהודה ושומרון, כפי שהוא לא היה על גוש קטיף. הימים הקשים האלו הם ימים של התפכחות. התפכחות מנרטיבים מערביים שהלבישו על אפינו בכוח עשורים רבים. בתחילה היו אלו משקפי הליברליזם האירופאי, ולאחר מכן התווספו גם המשקפיים ההוליוודיים האמריקאים. במשך שנות דור, כופים עלינו אומות העולם ומוסדות בינלאומיים את תפיסתם לגבי מציאות חיינו אנו. הגיע הזמן להפסיק להאשים קווים בלתי רלוונטיים, ולהסתכל לאויבים שסביבנו שלא דרך עדשת צבע, תעודת הזהות או לוחית הרכב, אלא ישר בעיניים בדוגריות הים תיכונית שמאפיינת אותנו.
הכותבת היא מנכ"לית מייסדת ארגון "קדמה - התיישבות צעירים", דוקטורנטית במכון לחקר בן גוריון