סא"ל במיל' שלמה רייזמן, מייסד חברת אזימוט שהתמזגה בשנת 2010 אל תוך חברת אלביט, ישלם מס מלא בשיעור של כ-50% על התמורה בהיקף כ-150 מיליון שקל שקיבל בגין מכירת מניותיו באזימוט במסגרת עסקת המיזוג, ולא מס מופחת בשיעור 25% - כך קבע בית המשפט העליון. זאת, לאחר שנקבע כי מלוא התמורה בעסקה ניתנה לו כתמורה בעד מכירת מניותיו באזימוט.
בשנת 2010 נמכרה חברת אזימוט לחברת אלביט מערכות. במסגרת העסקה התחייב מייסד חברת אזימוט, סא"ל במיל' שלמה (שלומי) רייזמן, בוגר סיירת מטכ"ל ומי שהיה הפנים של החברה ודמות מוכרת בתעשיות הביטחוניות, להעביר לאלביט גם את כל המניות של אזימוט שהחזיק (כ-60%) וגם את כל המוניטין האישי שלו בתחומי העיסוק של אזימוט. בתמורה שילמה אלביט מערכות לרייזמן סכום כולל של כ-115 מיליון שקל.
בעשור האחרון ניהל רייזמן מחלוקת מול רשות המסים על שיעור המס שעליו לשלם בגין מכירת מניותיו. לפני כשנתיים וחצי הוכרעה המחלוקת בבית המשפט המחוזי בניצחון של רייזמן, כאשר נקבע כי רייזמן ישלם מס מופחת בשיעור 25% בגין התמורה שקיבל בעת מכירת אזימוט, ולא כ-50% כפי שדרשה ממנו רשות המסים. עוד נקבע כי רייזמן ישלם מס מופחת בגין מכירת המוניטין שלו. בפסק הדין נמתחה גם ביקורת של בית המשפט על רשות המסים, כאשר בין היתר אמר השופט אחיקם סטולר כי תפקידה של הרשות אינו לגבות מס בכל מחיר, אלא לגבות מס אמת.
רשות המסים ערערה על הכרעה זו לבית המשפט העליון, והשבוע התהפכה כאמור הכרעת המחוזי. בית המשפט העליון קיבל את עמדת רשות המסים, לפיה לא מדובר בתקבול הוני עבור מכר "מוניטין" בהכנסה פירותית ולא בהכנסה הונית.
מכירת מניות או מוניטין?
רייזמן יסד את אזימוט בשנת 1986 כחברה משפחתית שעסקה בפיתוח, ייצור, שיווק ומכירה של מערכות להרכשת מטרות ניווט לווין (GPS) אלקטרו-אופטיקה ותקשורת נתונים המיועדים לשימוש צבאי ואזרחי. רייזמן שימש כיו"ר דירקטוריון, והחזיק במישרין ובעקיפין בכ-56% ממניותיה וכן שימש עד ל-2003 כמנכ"ל החברה; אך בשל מגבלות רגולטוריות חדל לכהן בהמשך כמנכ"ל.
ביולי 2000 נרשמו מניותיה של אזימוט למסחר בבורסה בתל אביב. בהתאם להוראות סעיף 101 לפקודת מס הכנסה, כנוסחו בשנת 2000, למי שרשם מניות למסחר בבורסה עמדה האפשרות לבחור: האם מועד הרישום למסחר ייחשב כיום מכירתן של המניות - או שאירוע המס יידחה למועד מכירת המניות. רייזמן בחר לדחות את אירוע המס למועד מכירת המניות בפועל.
ב-24 בינואר 2010 נחתם הסכם המכירה בין אלביט מערכות לאזימוט. במסגרת העסקה התחייב רייזמן שלא להתחרות בחברה במשך ארבע שנים וכן להעמיד את המוניטין שלו בתחומי העיסוק של אזימוט לרשות החברה הממוזגת (התחייבות ללא הגבלת זמן).
בנקודה הזאת החלה מחלוקת המס בינו לבין רשות המסים. עד לשנת 2003, שיעורי המס שחלו על מכירת מניות בחברות פרטיות, היו בהתאם לשיעור המס השולי במדרגות עולות, והיו עלולים להגיע עד 50%; ואילו על מכירת מניות של חברות נסחרות בבורסה, חל פטור ממס. ב-2003 שונתה שיטת המס בישראל, והחל ממועד זה, בהדרגה, הושוו שיעורי המס החלים על רווח הון ממכירת מניות "פרטיות" לרווח הון ממכירת מניות "נסחרות".
רייזמן טען כי חבות המס שלו בגין רווח ההון שנצמח לו ממכירת מניות אזימוט צריכה להיות מחושבת לפי שיעור מס של 25%, וזאת ביחס למלוא רווח ההון - זה שצמח עובר לרישום המניות למסחר בבורסה, וזה שצמח אחריו - עד למועד הקובע וממנו ואילך. לטענתו, אין כל משמעות לעובדה שהוא בחר בשעתו לחסות תחת מסלול המיסוי שבסעיף 101(א)(2) לפקודה וביקש שלא יראו ברישום מניותיו למסחר אירוע מס.
מנגד טענה המדינה כי המס המופחת חל רק על נישומים שביקשו לראות ברישום מניותיהם למסחר אירוע מס, מיידי או דחוי, והצהירו על יתרת רווח ההון שנצמח להם ממועד הרישום ואילך כהכנסה משוק ההון אשר מוסתה כבר, ולא על מקרים כמו המקרה של רייזמן אשר ביקש שאירוע המס יידחה. הרשות ביקשה לחייב את רייזמן במס בשיעור הגבוה בגין כל הרווחים לאחר הרישום לבורסה.
בית המשפט המחוזי קיבל דווקא את עמדת רייזמן וקבע כי רייזמן ישלם מס מופחת בשיעור 25% על רווח ההון ממכירת המניות. לפי קביעתו, אין להחיל "פיצול לינארי" של שיעורי המס שיחולו על רייזמן - שיעור מס גבוה יותר (של 50%) בהתאם לחלק היחסי של התקופה שעד שנת 2003, ושיעור מס של 25% רק בנוגע לרווח המיוחס לתקופה של בין שנת 2003 למועד המכירה; כמו כן, נקבע כי הואיל ורייזמן מכר את המוניטין האישי-עסקי שלו במסגרת המכירה, הוא זכאי למס מופחת גם על רכיב זה.
פקיד שומה כפר סבא הגיש ערעור לבית המשפט העליון על קביעותיו של השופט סטולר, והערעור התקבל באופן מלא.
"אין ארוחות חינם"
שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין (בהסכמת השופטים ג'ורג' קרא ונעם סולברג), קבע כי רייזמן לא הציג ראיות ברורות ומשכנעות שיש בכוחן לפתוח בפניו את שערי החריג לכלל אשר מונע בעדו לסווג מחדש את העסקה של מכירת מניותיו שעשה עם אלביט, לעסקת מכירת מניות.
"העסקה שבוצעה בין אלביט לאזימוט היא עסקת מיזוג - כך מורה כותרתו של ההסכם שנחתם בין הצדדים, וכך היא מתוארת בשלל המסמכים והדיווחים אשר נעשו בזמן אמת", כתב שטיין, והוסיף כי "רייזמן היה חופשי לבחור ולהסכים למכירת זכויותיו באזימוט בכל מתווה שיבקש - ובלבד שימצא קונה מרצון. רייזמן בחר להסכים למתווה העִסקה שהוצע על-ידי אלביט - רכישה בדרך של מיזוג - וטעמיו שמורים עמו. משבחר רייזמן במתווה כאמור כדי ליהנות מיתרונותיו, נגזר עליו לקבל גם את החסרונות הטמונים במתווה; ואין לאפשר לו לכפור בו אך ורק לצורכי מס".
עוד ציין שטיין כי רייזמן לא הציג הסבר משכנע שיש בו כדי להצדיק את אי-סיווגה של עסקת המיזוג מלכתחילה כעסקה למכר מוניטין. "משכך הוא, אין לנו אלא לקבוע כי עניינה של העסקה - מיזוג הוא, ובהתאם לייחס את מלוא התמורה שהועברה במסגרתה למכר המניות, ולכך בלבד", נקבע.
שטיין ציין עוד כי התזה בדבר מכירת המוניטין של רייזמן נסתרת על-ידי סכום התמורה שאלביט שילמה לכלל בעלי המניות באזימוט, שהיה זהה לתקבול שרייזמן קיבל בעד כל מניה שהייתה בידו. "בעלי המניות מן השורה, אשר קיבלו מאלביט תמורה זהה בעד מניותיהם, מן הסתם לא מכרו לאלביט דבר זולת מניותיהם. ההסבר שקיבלנו לכך מפי המשיבים מספר לנו כי בעלי מניות אלה זכו למתת חינם, אך אני מרשה לעצמי לפקפק בכך. כך או אחרת: מי שמוטל עליו הנטל להוכיח את טענתו בראיות ברורות ומשכנעות, לא יוכל, ברגיל, להרימו על-ידי סיפור מעשה שבא לשכנע את פקיד השומה - ואותנו - בקיומן של 'ארוחות חינם".
שטיין ציין כי קיים ספק אם בכלל ניתן היה למכור את חברת אזימוט לחברת אלביט כעסק חי במנותק מהמוניטין שבעזרתו פעלה אזימוט לאורך שנים, וספק זה לא הוסר על-ידי רייזמן.
בנסיבות נקבע כי יש לייחס את מלוא התמורה שקיבל רייזמן מאלביט במסגרת עסקת המיזוג כתמורה ששולמה לו בעד מכירת מניותיו באזימוט.
