אשקלון / צילום: Shutterstock
אשקלון, יום ראשון, אנחנו מגיעים לעיר מצפון, דרך הכניסה החדשה. הכביש השחור והטרי מוביל היישר לשכונה החדשה ההולכת ומתרוממת לנגד עינינו במחול מנופים, עיר היין, כ-11 אלף יחידות דיור בה. היא נראית בדיוק כמו כל השכונות החדשות ברחבי הארץ - אותו שלט בלתי נמנע מחווה אל "סביוני עיר היין". אם לא הייתי יודע שאני באשקלון הייתי חושב שאני בחדרה, קריית גת, מודיעין, נתניה או באר שבע. עיר אחר עיר, כולן מזניחות את המרכז הישן ומלא האופי שלהן - וזה של אשקלון אהוב עליי במיוחד - ומתרחבות לצדדים בשיבוטים מדכדכים של בנייה רוויה וחסרת חן. אשקלון מתמתחת צפונה, אשדוד מתמתחת דרומה, בתוך כמה שנים יישקו זו לזו. "הנדל"ן פה אש", אומרים המתווכים, ממלאים ראותיהם אוויר ומוסיפים: "אששש".
אשקלון מצויה בשנים האחרונות בתנופה נדל"נית פסיכית: היא הובילה את טבלת מכירת הדירות החדשות ברבעון הראשון של 2021 (כ-11,500) ותפסה את המקום הרביעי בדירוג היקפי הבנייה בישראל אחרי תל אביב, ירושלים ורמת גן. ב-2020 אחת מכל 20 עסקאות נדל"ן הייתה באשקלון.
"שבע שנים אני בנדל"ן", מספר עופר עמר מסוכנות הנדל"ן אנגלו-סכסון, "עוד לא ראיתי דבר כזה. אנשים אחרי הקורונה רוצים מרפסת, גינה, נוף לים. אשקלון נותנת את זה, בטח עכשיו עם כביש הגישה החדש (שמקל את הכניסה והיציאה בצפון העיר - ד"פ). ובשכונות החדשות, כמו עיר ימים, שהיא על הים, המצב מטורף".
חוץ מעיר ימים רוב העסקאות נעשות בעיר היין ושכונת אגמים, גם הן חדשות - ותנופת הבנייה הזאת תניב לעיר כ-30 אלף יחידות דיור נוספות, כך לפי הסכם הגג שעליו חתמה עם משרד האוצר ורשות מקרקעי ישראל ב-2015. זה אומר שבתוך כעשור תהפוך אשקלון לעיר של כמעט 300 אלף תושבים, אחת הגדולות בארץ. מעמד שהאשקלונים, כך נראה, עוד לא מעכלים. היום הם כבר כ-160 אלף, אבל בראש שלהם הם עדיין חיים בעיר חוף קטנה ואינטימית.
"כמו שהחוסן נעלם, כך הוא נבנה"
את גל הבנייה הזה תפס לפני שלושה שבועות מבצע שומר החומות, שאף זיכה את העיר בכינוי המפוקפק "שדרות החדשה". לא שיש משהו מפוקפק בשדרות, חלילה, עיר נהדרת עם תושבים נפלאים, ועדיין, שום עיר לא רוצה להחזיק בתואר שיאנית האזעקות והעיר המטווחת ביותר בישראל.
כ-1,000 רקטות נפלו בשטחה של אשקלון - כ-900 מהן יורטו או נפלו בשטחים פתוחים, ו-75 פגעו ישירות במבנים בעיר, חלקם ישנים ולא ממוגנים, וגבו את חייהן של שתי תושבות העיר (בשני אירועים נפרדים), נלה גורביץ’ (52) וסהומיה סנטוש (32), מטפלת מהודו. הקשישה שבה טיפלה נפצעה קשה. היו גם לא מעט פצועים ומאות פניות של נפגעי חרדה. האשקלונים אמנם רגילים לטילים, אבל לדבר כזה הם לא ציפו.
במרכז החוסן של אשקלון, התחנה הראשונה שלנו בעיר, אנחנו פוגשים את מזל לוי, מנהלת אגף הרווחה, ואת דפנה שנרגס, מנהלת מרכז החוסן. בשומר החומות עבדו פה קשה, עם יותר מ-400 נפגעי חרדה. מאות עדיין נמצאים בטיפול, אבל כרגע המרכז ריק ושקט והתחושה היא שכולם לוקחים נשימות עמוקות.
"אשקלון היא עיר קוטבית", אומרת לוי. "יש דרום ויש צפון. לפי הלמ"ס אנחנו באשכול 5 במדד הסוציו-אקונומי, אבל זה מטעה. בשכונות הצפוניות אנשים באשכול 8 ו-9, אבל בשכונות הישנות, שמשון, גבעת ציון, רמת אשכול ועוד, הרמה הסוציו-אקונומית נמוכה מאוד, 2-1.5". באשקלון מכנים את כלל השכונות הישנות "העתיקות".
"בקורונה", תורמת לוי אבחנה יפה, "כולם היו אותו הדבר. אבל במלחמה פתאום ההבדלים בין מי שיש לו למי שאין לו - ממ"ד, מקלט, מרחב מוגן, בית - צעקו לשמים. עשרות זירות במקביל. 40 אלף מתושבי העיר חיים ללא מיגון, מה שכמובן פגע בחוסן. היו פה ימים קשוחים מאוד".
מה מצב הרוח היום?
"כמו שהחוסן נעלם", אומרת לוי, "כך הוא נבנה מחדש ברגע שהאיום מוסר".
"הרוב מגלה חוסן", אומרת שנרגס, "אבל יש הרבה אנשים שעדיין בטראומה. רוב הסימנים דועכים אחרי חודש, אבל אתה רואה שאנשים עדיין דרוכים, כל אופנוע מקפיץ את כולם. פתאום אנשים מבינים שהם חיים בשדרות החדשה. העצבים חשופים. כשאדם בטראומה, תחושות ניתוק, דיכאון והתקפי זעם יכולים להופיע גם הרבה זמן אחרי האירוע. הדברים האלה קיימים".
אני שואל את השתיים אם המשפט האחרון של שנרגס יכול אולי להסביר את האירוע המחריד שאירע בעיר בסוף השבוע שעבר, כשבמהלך קטטה בין קטינים, ככל הנראה שיכורים, על סיגריות, ילד בן 13 וחצי דקר ילד בן 15, המאושפז בטיפול נמרץ. איך דברים כאלה קורים? השתיים לא מכירות את המקרה מלבד מה שדווח בתקשורת, ולא ממהרות להכריז על קשר בין האירועים. "הפתיל הרבה יותר קצר, זה כן", אומרת שנרגס.
"הפטריוטיות נסדקה"
משם אנחנו נוסעים לעיר הישנה. בבית הקפה הוותיק של רוז’ה, בכניסה למדרחוב השקט והמוזנח, אני פוגש את הידיד והקולגה דוד לוי, המו"ל והעורך של אתר החדשות המקומיות המומלץ "כאן דרום". על חגורתו כמה חשיפות חשובות בקנה מידה מקומי. אחת מהן יכולה להעיד מצוין על רמת המודעות העצמית של עיריית אשקלון, שהחביאה את המיגוניות (מרחבים מוגנים המוצבים בשטחים ציבוריים) שקיבלה ולא פיזרה אותן, כי לא רצתה להיראות כמו שדרות. חשיפתו של לוי הביאה לפיזור המיגוניות ואולי הצילה חיים.
"למרות שהאשקלונים מורגלים", הוא אומר, "הפעם זה היה שונה, היו נפילות בכל העיר. אשקלון הפכה להיות שדרות. תחושת הביטחון נסדקה. בפעם הראשונה אתה שומע דיבורים שלא שמעת פעם, על לעזוב את העיר".
התושבים בשכונות החדשות לא מרגישים ככה. שם הדירות נחטפות.
"העיר גדלה והנהירה לא עוצרת, אנשים נמשכים אליה - מסיבות כלכליות, קרבה למרכז, לים ועוד - אבל הלוקאל פטריוטיות נסדקה. כולם בטראומה, דברים שלא הכרנו, מעיר של טפטופים הפכנו לעיר שחוטפת. הטבות המס נועדו לפצות אותנו".
הטבות המס, שעליהן שומעים באשקלון כבר שנים במסגרת ההכרזה עליה כאזור עדיפות לאומית א’, הן עוד הבטחה - שלא מתממשת. לאחרונה עבר החוק בוועדה המסדרת ואמור היה לעלות להצבעה ולאישור במליאה. אבל בינתיים התחלפה הממשלה, וסביר להניח שהוא יידחה במעט, עד שהעניינים ישובו למסלולם התקין.
אנחנו מדברים על האתגרים שיעמדו בפני אשקלון עם הגידול באוכלוסייה. "חתמו פה על הסכם גג של 33 אלף יחידות דיור, אבל יש פה בעיית תעסוקה", אומר לוי, "מה שאומר שכל החלק הזה יהפוך לפרבר שינה. זו בעיה".
גם עמר מאנגלו־סכסון מסכים. "הנדל"ן אש. באים לפה הרבה זוגות שלא מצליחים לקנות באשדוד למשל, אתה יכול למצוא כאן דירה ב-700 אלף שקל פחות מבאשדוד. הבעיה היחידה פה היא העבודה. אין מספיק. העיר גדֵלה - אבל לא משתכללת".
מה לגבי המבנים הישנים?
"עד שלא יגמרו את תוכנית הגג - עשר שנים - לא יהיה פה פינוי-בינוי. זה לא כלכלי".
אני שואל על פרשת הקטין הדוקר. "אני רואה בזה השפעה שלילית של סדרת הטלוויזיה ‘בני אור’ (המתרחשת בשכונה הנושאת את אותו השם בבאר שבע, 50 דקות משם - ד"פ)", אומר לוי. "אני אומר לך שזה הכול בגלל זה, הילדים פה מאוד מושפעים מהסדרה. וזה לא רק זה: הרבה עבריינים צמחו פה, כמו שלום דומרני, שרואים בו דמות לחיקוי. הוא מקבל הרבה כבוד - ואנשים רואים את זה".
אכן, לצד זירת הנדל"ן הרותחת בעיר הולכת ומתחממת בחודשים האחרונים באשקלון זירה חדשה: מלחמה בין ארגוני הפשיעה של שלום דומרני ובני שלמה, השותפים שהפכו ליריבים, שרואים באשקלון את בסיס עסקיהם. משני הצדדים כבר נעשו ניסיונות חיסול, כולל אחד שצלח - אח של בני, שלום שלמה. "כבר היו פה התנקשויות, מכוניות עפות באוויר", אומר לוי, ובדיוק חולף על פנינו קצין בכיר בארגון של דומרני וכולם אומרים לו יפה ‘שלום’. "לפני שנה הוא ניצל פה ממטען תופת", לוחשים בקפה. אני מביט אחריו בחשש. "העבריינים הגדולים לא יעשו לך שום דבר, לרוב הם יהיו מנומסים", מרגיע אותי לוי, "אלה העבריינים הקטנים שאתה צריך לפחד מהם".
"דופקת מסמר והבניין קורס"
רחוב בן גוריון חוצה את אשקלון לשני חלקיה, הדרום והצפון. אנחנו עוברים לצד הדרומי והולכים לרחוב יעקב גרופר, לא רחוק מהתחנה המרכזית, ב"עתיקות". כאן, ברחוב הזה, היה אירוע הדקירה בין הנערים. מוזר, אבל דווקא ברחוב הקטן הזה ספרתי לא פחות מחמישה מוסדות חינוך, מגני ילדים ועד למתנ"ס, גינת שעשועים גדולה ומגרש כדורגל. הרחוב ישן, מתפרק, לא ממוגן, אבל רחב, נקי ונעים לעין. רוב תושבי השכונה הם עולים מאתיופיה. הדרים ברחוב גרופר לא ממש אוהבים לדבר. "שוב באתם להוציא את אשקלון רע?", גוערת בנו אישה ברחוב. גבר צעיר שמוציא את בנותיו מהגן מסכים להגיב על המקרה: "אתה מחפש סיבה, אבל לא לכל דבר יש סיבה. זה לא בגלל שומר החומות ולא בגלל הטלוויזיה - זה קרה וזהו".
אנחנו נשארים בדרום, עוברים לשכונת אפרים צור. שיכוני רכבת ישנים, מתפוררים. לא צריך רקטה כדי להפיל אותם, מספיק להישען. קשישים שתקנים מביטים עלינו מהחלונות, בין הבניינים מפוזרות מיגוניות צבועות, אחת לכל בניין. אני מציץ פנימה: מיגונית כזו יכולה להכיל מקסימום עשרה אנשים. מה יעשו השאר? ואיך יגיעו הקשישים? רק 30 שניות יש להם. הניגוד בין עיר היין המצוחצחת לאפרים צור הדהויה כואב בלב. אין יותר בין שתי ערים מזה.
אנחנו פוגשים את אדית אליס ואת סולי לוי ואמה אסתר שיצאו החוצה עם הכלבה טופי. "באזעקות אני יוצאת לחדר המדרגות", אומרת אדית, "אבל יודעת שזה שום דבר. אני דופקת מסמר וכל הבניין שלי קורס. בכל מקרה הרבה נופלים פה בדרך למיגונית אז אני אומרת, מה שיהיה יהיה". סולי ואסתר גם בכלל לא מספיקות להגיע מהקומה השנייה אל המיגונית ונשארות בבית, "כמו כולם פה". שלוש החברות חוו יחד נפילות ופגיעות, סולי ואסתר חיות בשכירות בשיכון עלוב, גופן חלש, נפשן רצוצה, לצאת מפה הן לא יצאו, אבל לצחוק על החיים הן עדיין יודעות. זה חשוב.
"הרבה קשיים פה בשכונה", הן אומרות, "הרבה בעיות. הרבה סמים. אמנם פעם היה יותר, היום לא כמו שהיה, אבל יש מספיק, תאמין לי, שום דבר לא נגמר". "הכול יש פה", מסכמת אדית. "הילדים גדלו פה כשאין להם איפה לשחק, אין מעבר חציה, אין איפה לשבת, אין פה ספסל אחד - רק מול פח הזבל. צוחקים עלינו", אומרת סולי. "אין גינה, אין גן שעשועים, אבל בעיות יש הרבה. לא חסר שום דבר ברוך השם".
בלילות הן לא יוצאות מהבית ומספרות על חרקות של מכוניות וטרקטורונים - כלי תחבורה נפוץ מאוד בשכונה - ולא פעם קטטות. פה כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, אומרת אסתר, אין חוקים, בכל המובנים. "פעם היינו רמה ג’, אבל ירדנו לרמה ד’", אומרת סולי, אבל אדית מסכמת: "למרות הכול אני לעולם לא אעזוב את אשקלון, אני מתה על המקום הזה".
"הולכת להכפיל את עצמה"
אנחנו יורדים לים של אשקלון. המרינה יפה, החוף רחב וריק, תענוג. מדרום נראות ארובות תחנת הכוח רוטנברג, מרחוק עזה, לא רחוק משם נמצאת תחנת כוח של גז טבעי, ואחת נוספת בהקמה. כל אלה יחדיו מהווים את אחת הבעיות הגדולות - והמודחקות ביותר - של אשקלון: זיהום האוויר והתחלואה. למרבה הצער, לאשקלונים אין בינתיים שום תפיסה סביבתית. הם לא נאבקו נגד הקמת תחנת כוח נוספת (שמצטרפת לשתיים מהמזהמות הגדולות ביותר בישראל, רוטנברג ודוראד), לא מחו כשמכלי קצא"א עברו מפי גלילות למרכז אשקלון, לא השתתפו בהפגנות נגד אסדת תמר המרוחקת 25 ק"מ מהחוף - ואז גילו שבהסכמי אברהם כתוב שצינור נפט ענק יעבור בעיר. וגם אז לא עשו הרבה. בשומר החומות, כידוע, פגע טיל במכל דלק ענק בעיר, שבער שעות עד שהתושבים הונחו שלא לצאת מביתם בשל "עלייה בריכוז החלקיקים הנשימים", כך לפי הוראת משרד הבריאות ובמשרד להגנת הסביבה.
"המפעלים האלה מפליצים על האשקלונים", רושף ויקטור בן עמי, אחד מפעילי הסביבה הבודדים בעיר. כל מי שבמערב העיר מקבל את זה. רבים מהם, הוא אומר, סמוכים הרבה יותר מדי לבניין מגורים.
"הזכות לחיים היא הבסיסית ביותר, הרבה יותר מהזכות של המפעלים לזהם, לפגוע בדגה, בתזונה, במתרחצים ובבריאות. העיר הולכת להכפיל את עצמה. אז מה עושים פה בעצם?".
מלבד זאת, למדו פה לחיות עם מפגעי סירחון עז, תוצאה של גזים הנפלטים מהמכלים. והכי גרוע - התחלואה: בסקר שנערך במשרד הבריאות ב-2019 התגלה שאשקלון ניצבת במקום השני בארץ במחלות סרטן בקרב נשים (כל סוגי הסרטן) ובמקום הרביעי בתחלואת גברים בסרטן. היא גם ממוקמת שלישית בתחלואה בסוכרת. ובכל הנוגע להרגלים: אשקלון במקום השלישי בארץ במספר המעשנים ובמקום הרביעי מהסוף מבחינת העוסקים בפעילות גופנית. התוצאה לא מפתיעה: ילדי אשקלון הם הילדים השמנים ביותר בארץ וממוצע תוחלת החיים בה הוא 81.8 - נמוך מהממוצע בערים הגדולות (82.5). ולקינוח: לפי מדד משרד הבריאות מאותה שנה, תושבי העיר הם במקום האחרון בארץ בהערכה עצמית של מצב בריאותם.
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "באזור אשקלון אין חריגות בערכי איכות אוויר ברוב המזהמים הנמדדים בתחנות הניטור, למעט תחנת אוזון, שעבורה נרשמה בתחנת אשקלון־שמשון חריגה אחת מהערך השמונה־שעתי".
"40 אלף תושבים לא ממוגנים"
למחרת אני תופס את ראש העיר תומר גלאם לשיחה קצרה, שבה אני שוטח בפניו כמה מהטענות ששמעתי מהתושבים. את הדברים הטובים ששמעתי מהם שמרתי לעצמי. "אני לא רוצה את קצא"א באשקלון וכבר אמרתי את זה", הוא אומר. "אבל מאחר שהמפעל קיים בעיר זה 50 שנה כנראה, הוא יהיה כאן גם בשנים הבאות. אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי להפחית את ההשפעות הסביבתיות שלו על בריאות התושבים: עם איגוד ערים לאיכות הסביבה אנחנו מנטרים ומפקחים על הפעילות הנעשית שם, וככל שיהיה הסכם כלשהו בין קצא"א לחברה כלשהי ניאבק כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו; אנחנו גם מקדמים שורה של פעולות לשמירה על איכות הסביבה והאוויר בעיר, ובהן השלמת פרויקט החלפת תאורת הרחוב לתאורה מתקדמת, התקנת גגות סולאריים ליצירת אנרגיה מתחדשת ועצירת האישורים לניסוי פטקוק בתחנת הכוח".
גלאם (45) התמנה לתפקיד באפריל 2017, לאחר שקודמו איתמר שמעוני הורשע ב־2019 בלקיחת שוחד, מרמה, הפרת אמונים, הלבנת הון ועבירות מסים, וב-16 בחודש יחל לרצות עונש מאסר. למרות הנסיבות והציפיות הנמוכות, או אולי בגללן, הצליח גלאם לרכוש את כבודם של מרבית האשקלונים, ונראה שאת עולמו קנה במהלך שומר החומות, כשזרועות העירייה תפקדו בצורה משביעת רצון תחת מטר של אלף רקטות, והוא עצמו הופיע כמעט בכל זירה.
עם כל העבודה שנעשית נראה שהעיר עדיין בטראומה.
"העיר דווקא חזרה לשגרה במהירות שיא, מיד עם הפסקת האש: התושבים חזרו למסעדות, לבתי הקפה ולחופים כאילו לא נורו רקטות עד לפני כמה שעות. לצד זה יש לנו אלפי נפגעי חרדה שמתמודדים עם אתגרים לא פשוטים בזמן שגרה, וקל וחומר בזמן הסלמה. אבל יש לנו אנשי מקצוע באגף הרווחה, במרכז החוסן ובשירות הפסיכולוגי החינוכי, שנותנים מענה לתושבים".
ביקרנו ב"עתיקות", שם הבתים לא ממוגנים והמיגוניות לא באמת מספיקות, סכנת נפשות.
"יש בעיה אמיתית של מיגון באשקלון - 40 אלף תושבים בשכונות הוותיקות לא ממוגנים. אנחנו זועקים כבר שנים", הוא אומר, אבל סבור שאת השינוי הגדול אמורים לעשות הסכמי הגג: "השבוע קיבלנו בשורה גדולה - רבע מיחידות הדיור במסגרת הסכם הגג באשקלון, כ-8,000 במספר, יוקצו לקרקע משלימה (קרקע נוספת שמקבלים יזמי פינוי-בינוי שבונים במיקומים לא כלכליים - ד"פ) לטובת פרויקטים של התחדשות עירונית (שכוללים מיגון - ד"פ). זה המספר הגדול ביותר שרשות מקרקעי ישראל מקצה לטובת קרקע משלימה, בערים אחרות זה פחות מחצי, מה שיוצר כדאיות כלכלית ליזמים. מאחר שהתהליך יכול לקחת שנים, כבר במהלך שומר החומות המליץ פיקוד העורף לממשלה למגן 10,000 בתי אב באשקלון".
לא מדאיג אותך שהשכונות החדשות בעצם מוחקות ומזניחות את המרכז הישן? גם ככה הפערים בין השכונות ממש צועקים.
"אחד מהדברים שהתעקשתי עליהם ביישום הסכם הגג, בדיוק כדי לא ליצור את ההפרדה הזאת, הוא נושא ההשקעה בישן מול חדש. בשלוש השנים האחרונות ביצענו עבודות בהיקפים חסרי תקדים ובתקציבים של עשרות מיליוני שקלים בשכונות הוותיקות - בתשתיות, בשיפוץ מוסדות חינוך ישנים ובהקמת חדשים ועוד. גדלתי שם ואני יכול להבטיח לך שמעולם לא הייתה שם השקעה כזאת".
הבאת להכרזה על העיר כאזור עדיפות לאומית א’. התושבים ממתינים בקוצר רוח להטבות המס. הפעם הדבר יהפוך למציאות?
"עשינו בשבועות האחרונים צעדים משמעותיים לכיוון הזה, ואני יודע להגיד לך שלא אנוח עד שהתושבים יקבלו את מה שמגיע להם. הטבות המס עברו בקריאה טרומית בכנסת ואני עושה הכול כדי שזה יקודם. אל תשכח שקיבלנו שתי בשורות משמעותיות, אזור עדיפות לאומית לתעשייה ומסחר ואזור פיתוח א’ לאזורי תעשייה, אלה יסייעו לנו במשיכת יזמים ומשקיעים מהחברות המתקדמות במשק וביצירת אלפי מקומות עבודה חדשים לתושבי אשקלון.
"אלקטרה ובוש כבר עושות את דרכן לעיר, סימנס כבר כאן, מפעל רב בריח הולך ומתרחב, ואנחנו בדרך לשיווק פארק ההייטק הגדול בישראל שייבנה בצפון העיר על פני 750 אלף מ"ר, בצמידות לתחנת רכבת, ויציע אלפי מקומות עבודה חדשים. לא סתם ההגירה החיובית לעיר בשיאה. אשקלון חיה ובועטת כמו שלא הייתה מעולם, וזו רק ההתחלה".