קואליציית "רק לא ביבי" היא שעת כושר לגיבוש הסכמות חוקתיות
צודקים מבקריה של הממשלה החדשה כשהם מציינים כי הדבק המאחד בין חבריה הוא בהתנגדותם לבנימין נתניהו. אבל הם טועים לחשוב שמדובר בעניין פרסונאלי בלבד. עיקר ההתנגדות מכל קצוות המפה הפוליטית להתנהלותו של נתניהו בשנים האחרונות נובע מהחשש לערבוב בין האינטרס האישי והממלכתי, לפגיעה במוסדות השלטון, במערכת אכיפת החוק ובעצמאות המערכת המשפטית.
רק לאחרונה נחשפנו לפרסומים לפיהם נציגים של הממשלה היוצאת ניהלו משא ומתן עם חבר הכנסת סעיד אלחרומי מסיעת רע"ם, כדי שיצביע נגד כינונה של הממשלה החדשה, לאחר שבתזמון תמוה הגיעו קודם לכן נציגי הסיירת הירוקה ושוטרים לסיור לפני הריסת בתים במוקד הכוח המרכזי שלו בכפר הבדואי ביר הדאג'.
ואכן, דמוקרטיה בריאה איננה מתבטאת רק בקיומן של בחירות אחת לכמה שנים בהם נבחר מנהיג חזק, כפי שהדבר נעשה בסין, ברוסיה ובמדינות אחרות, אלא גם בשלטון החוק. העיקרון הדמוקרטי כפי שהוא מיושם במדינות אליהם אנו רוצים להדמות, מתבסס על עקרונות חוקתיים, הישענות על כללי משחק מקובלים, ועל איזון מתמיד בין הרשויות (checks and balances), המבטיחים מאידך כי לא יהיה בידי הרוב ברשות המחוקקת לרמוס ללא הצדקה את זכויותיו של המיעוט, ומצד שני כי גם כוחן של הרשות המבצעת והשופטת יהיה מוגדר היטב, וכי החלטות יתקבלו בשקיפות ויהיו נתונות לביקורת מתמדת של הגופים המוסמכים.
עיון בהסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה מותיר את הקורא בתחושת החמצה מסוימת. אמנם ישנם מספר נושאים נקודתיים חשובים הזוכים להתייחסות, הנוגעים למעמדו של היועמ"ש לממשלה והגברת חופש הדת, אך זו בבחינת התמקדות בעצים ולא ביער כולו. נוצרה כאן הזדמנות נדירה, ואולי אחרונה, לגבש קונצנזוס רחב בין כל חלקי הציבור, הדתי והחילוני השמאלי והימני, היהודי והערבי, (אליו יוכלו גם להצטרף המפלגות שאינן בקואליציה) לקביעתם של הסדרים חוקתיים בישראל, אשר יגבירו את אמון הציבור במערכות בכלל ובמערכת המשפט בפרט.
מקובל לחשוב כי לחוקה בדמוקרטיה ישנם שלושה תפקידים מרכזיים. הראשון הוא תפקיד הצהרתי חינוכי המבטא את הערכים המשותפים שעליהם קמה המדינה (בדומה למה שנעשה למשל בהכרזת העצמאות). השני הינו תפקיד טכני של הסדרת היחסים בין הרשויות השונות, דרכי המינוי, הבחירה וההדחה של נציגי הרשות המחוקקת המבצעת והשופטת (בדומה למה שנקבע בחלק מחוקי היסוד), והשלישי הגנה על זכויות וחירויות יסוד (אצלנו רובם של אלה נקבעו לא בחוקה אלא בפסיקותיו של בית המשפט העליון).
ישראל היא למעשה הדמוקרטיה היחידה בעולם שאינה מתנהלת על פי חוקה, או עקרונות חוקתיים, וזוהי שעת כושר לגבש הסכמה רחבה ככל האפשר בעניינים אלה. כך למשל יש לקדם את חוק יסוד החקיקה אשר יסדיר סוף סוף את הביקורת השיפוטית על חוקים, כפי שהדבר קיים בכל מדינה דמוקרטית, ויביא לידי סיום את המחלוקת על עצם הלגיטימיות של בית המשפט העליון לעסוק בנושא של ביטול חוקים העומדים בסתירה לחוקי יסוד.
במסגרת זאת, ניתן לחשוב גם על הקמת בית משפט לחוקה, או על מנגנונים רכים יותר, כגון פסקת התגברות (ברוב מיוחד של חברי הכנסת) שתחול ותגבר על פסיקת בית המשפט רק לשנות כהונתה של אותה כנסת, או דרישה לדיון בהרכב מלא של שופטי בית המשפט העליון, או רוב מיוחד או קונצנזוס בקרב שופטי העליון, בטרם יבוטל חוק. ניתן גם לחשוב על ביטול אפשרות הפנייה הישירה לבג"ץ והעברת כל הנושאים המנהליים לבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה (בה נדונים גם כיום כל נושאי התכנון והבנייה המרכזיים ונושאים רבים אחרים); זאת, גם כדי להביא לבירור עובדתי טוב יותר של הסוגיות הרגישות בהן עוסק כיום בג"ץ.
כדאי לנצל שעת כושר נדירה זו שבה חברים בממשלה נציגים מקצוות שונות, כדי לפעול, תוך התייעצות גם עם נציגי האופוזיציה, ולקדם הסדרים חוקתיים רבים ככל הניתן, אשר יבטיחו את יציבותה השלטוני ושגשוגה החברתי והכלכלי של המדינה.
הכותב כיהן בעבר כמשנה לפרקליט המדינה (אכיפה כלכלית) וכיום הוא יועץ עצמאי
