פגישת הפסגה של פוטין וביידן / צילום: Reuters, קווין לאמרק
פגישות פסגה אמריקאיות־רוסיות התחילו בימי מלחמת העולם השנייה, בדרך כלל לא בארבע עיניים. הן הפכו למאורעות היסטוריים בימי המלחמה הקרה, כאשר שעון של מלחמה גרעיני כמו־בלתי־נמנעת תיקתק את 60 השניות האחרונות לפני חצות.
העולם התחיל לעצור את נשימתו ב־1961, כאשר קנדי וחרושצ'וב התקוטטו בווינה, ועשו חזרה שלא־ביודעים לקראת משבר הטילים של 1962 בקובה; ואחר כך ב־1972, כאשר ניקסון נסע למוסקבה לפגוש את ברז'נייב, ולהתחיל עידן של התפייסות ("דטאנט"), שלא האריך ימים. אמנם היו עוד כמה פגישות באמצע, אבל היה צריך לחכות עד 1985, כדי שפגישה נוספת בארבע עיניים, בין רייגן לגורבצ'וב, בז'נבה, תשנה את מהלך ההיסטוריה, ותבשר את סיום המלחמה הקרה.
מאז, פגישות הפסגה איבדו הרבה מחשיבותן. סיבה מרכזית אחת הייתה שארה"ב ורוסיה חדלו להתבונן זו בזו דרך כוונת הרובה. רוסיה איבדה את רוב קיסרותה האירופית, ונהדפה שלושה אזורי זמן מזרחה. טיליה הבליסטיים עדיין יכלו להרוס את אמריקה ואת אירופה, וזה כמובן חייב את האמריקאים בזהירות, אבל פגישות הפסגה ברבע המאה שלאחר התמוטטות ברית המועצות חדלו להיחשב להרות־גורל, במובן הזה שעתיד העולם חדל להיחרץ בהן.
החשובה ב־30 שנים
על הפסגה של היום בין ביידן לפוטין אפשר להגיד שהיא החשובה ביותר זה 30 שנה, מפני שהיא הלא־ידידותית ביותר זה 60 שנה. ארה"ב מייחסת לה רצינות כמעט קודרת. היא מקווה שתצמח ממנה נוסחה לשיתוף פעולה "כלשהו".
רוסיה לא תצא מאוקראינה או מגיאורגיה; רוסיה לא תניח לבלארוס להיות דמוקרטיה; היא לא תרופף אף כמלוא הנימה את הלולאה המתהדקת סביב שיירי החירות הפוליטית ברוסיה עצמה; היא לא תוותר על שאיפותיה הניאו־אימפריאליות בחלקים של המזרח התיכון ושל אפריקה; היא לא תוותר על ניסיונותיה להשפיע על הפוליטיקה האירופית באמצעות בעלי ברית מקומיים.
אבל האם היא תסכים לוותר על אקטים של חתרנות, שביטוייה הדרמטיים ביותר בשנים האחרונות היו פריצות של האקרים אל מערכות מחשבים חיוניות בארה"ב? האם היא תסכים לשתף פעולה בנטרול פצצות זמן פוליטיות וצבאיות?
ג'ו ביידן פגש היום את ולדימיר פוטין במהלך מסעו הראשון לחו"ל כנשיא, מיד לאחר שנועד עם בעלות בריתה של ארה"ב בקבוצת ה־G7 ובנאט"ו. זה בהחלט ביטוי של עניין, המוכרח להניח את דעתו של פוטין. אומרים על נשיא רוסיה, שהוא נושא את הצלקת, הממאנת להגליד, של נפילת האימפריה הסובייטית ("האסון הגיאו־פוליטי הגדול ביותר של המאה ה־20", הוא קורא לה). רוסיה של פוטין מתגעגעת לימים שבהם דעותיה ומעשיה העסיקו מדינאים ועיתונאים. חמש שעות עם נשיא ארה"ב, המגיע במיוחד כדי לפגוש אותו באירופה, מתקרבות לציין הכרה בחידוש מעמדה של רוסיה.
ה"אטלנטיציסטים"
אבל אנחנו גם יודעים, שרוסיה לא עומדת בראש מעייניו של הנשיא הזה, שניסיונו במדיניות־חוץ ארוך ומגוון במידה יוצאת דופן. הוא חושב בעיקר על סין, וסין עמדה במרכז פגישותיו בימים האחרונים, תחילה בדרום אנגליה בוועידת המעצמות התעשייתיות ואחר כך בפגישת נאט"ו בבריסל.
ביידן מתאר את המאמץ לבלום את סין ואת רוסיה כחלק ממאבק להגן על עצם קיומה של הדמוקרטיה המערבית. זו לשון המתיישנת והולכת, הן באמריקה והן באירופה. "הדמוקרטיה המערבית" בתור שכזאת אינה מדברת עוד אל לבו של חלק ניכר מן הדור הצעיר. הלהיטות להטיל דופי במורשת המערבית גדולה מן הנכונות להעריך את תרומותיה.
במובן הזה ביידן, יליד 1942, הוא מאחרוני ה"אטלנטיציסטים", זאת אומרת האנשים שגדלו על ברכי האמונה בקשרים המיוחדים בין ארצות המערב השוכות משני עברי האוקיאנוס האטלנטי.
צירוף קטלני
הניסיון ליצור חזית משותפת נתקל בצירוף קטלני של אינטרסים כלכליים ושל ספקות פוליטיים. אוסף עקומות באתר הרשת של נציבות האיחוד האירופי מעניק לנו מושג על מורכבות היחסים בין אירופה לסין. ב־2020, הסחר עם סין תפס 16.1% מסך כל סחר החוץ של האיחוד; זה עם ארה"ב עמד על 15.2%.
ב־20 השנה הראשונות של המאה ה־21, סך כל ההשקעות הישירות של אירופה בסין עמדו על 204 מיליארד דולר. מזה, חלקה של גרמניה הגיע ל־33%.
ההשקעות הישירות של סין בארצות האיחוד האירופי בתקופה הזו עמדו על קרוב ל־200 מיליארד דולר. בריטניה הייתה הנהנית העיקרית, 59 מיליארד דולר, קצת פחות מ־30%. אחריה ניצבות גרמניה (29 מיליארד דולר), איטליה (19 מיליארד) וצרפת (18 מיליארד).
סקר של המועצה האירופית ליחסי חוץ הראה בשבוע שעבר, כי רוב גדול של האירופים אמנם מעוניינים בשיתוף פעולה עם ארה"ב, אבל רק 20% חושבים אותה ל"בעלת ברית". בגרמניה, יותר משתתפים בסקר איפיינו את ארה"ב כ"יריבה שאיתה צריך להתחרות" או אפילו "אויבת" (22%).
הסקר מראה יתרון קטן למצדדים בשיתוף פעולה עם רוסיה (42% לעומת 37%) ועם סין (41% לעומת 37%). ההפרשים אמנם קרובים לתיקו סטטיסטי, אבל הם בוודאי אינם משקפים מגמה אנטי־רוסית או אנטי־סינית ברורה.
ההתלבטות האירופית מחייבת את ארה"ב בדיפלומטיה זהירה. אתר הרשת Axios דיווח במאי, שארה"ב תימנע מלכופף את זרועה של גרמניה באחת השאלות השנויות ביותר במחלוקת בין שתי הארצות: התחברות גרמניה אל 'נורד סטרים 2', הצינור העומד להזרים גז טבעי מרוסיה לאירופה. ארה"ב מחשיבה את הפרויקט הזה לאיום אסטרטגי מן המעלה הראשונה, שיעניק לרוסיה אמצעי לחץ וסחיטה. הגרמנים אינם נוחים להשתכנע. ולדימיר פוטין משלם משכורות ענקיות לגרמנים המכהנים בהנהלת הצינור, כולל הקנצלר הסוציאליסטי לשעבר גרהרד שרדר ומנכ"ל הצינור, מתיאס וארניג, קצין לשעבר של הביון הגרמני.
הדיקטורות לא מתרשמות
מזכיר המדינה טוני בלינקן הכריז בשימוע בסנאט שקדם לאישור מינויו, כי מנוי וגמור עם ממשל ביידן "לעשות ככל יכולתנו כדי למנוע את השלמת הצינור". אבל לפי הפרסום באקסיוס, שלא הוכחש, ממשל ביידן החליט לוותר לאירופים על התייצבות נגד רוסיה ובלבד שיתייצבו עם האמריקאים נגד סין. הפרסום הזה עורר חרדה ניכרת במזרח אירופה, בייחוד באוקראינה, שנורד סטרים 2 נועד לעקוף אותה.
כשלעצמה, פרגמטיות ביחסים בינלאומיים אינה רעה, וההבדל המעשי בין "בעלת ברית" ל"שותפת חיונית" אינו מכריע. אבל סנטימנטים נתנו פעם טעם מיוחד לברית האטלנטית, והקלו עליה לעמוד במבחנים חמורים, פנימיים וחיצוניים. חולשתה אינה רק תוצאה של הזמן העובר. הסקר החדש משקף אי־אמון ניכר בחוסנה של הדמוקרטיה האמריקאית. רוב הגרמנים וחצי הצרפתים והספרדים חושבים שהמערכת הפוליטית של ארה"ב "שבורה לחלוטין או שבורה במידת מה".
זה מצב לא מועיל בשביל ארץ הרוצה להנהיג את הארצות הדמוקרטיות לא רק במאבק כלכלי או מדיני אלא גם במאבק רעיוני עם הדיקטטורות.
הדיקטטורות מתבוננות, ומאמינות שהן רואות את היחסים האטלנטיים בנקודת שפל היסטורית. הן אינן מתרשמות.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובגלובס - https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny