אבי כל ראשי הממשלה, רוברט וולפול. למזלו, המלך לא ידע אנגלית / צילום: ויקיפדיה
התואר הזה, "ראש הממשלה", הוא טכני מדי. הוא אינו התרגום המוצלח ביותר למה שרוב דוברי האנגלית קוראים "פריים מיניסטר". הוא מחמיץ את המקור ההיסטורי והפילוסופי של הכהונה, אשר נבעה מן היחסים המסובכים בין מלך אנגליה לבית הנבחרים שלו.
הדמוקרטיות הפרלמנטריות רובן ככולן נולדו בצלם הפרלמנטריזם הבריטי. הבריטים מציינים ממש עכשיו את יום השנה ה-300 להולדת הכהונה. האיש הראשון שנשא בה היה רוברט וולפול, והוא גם האריך בה ימים יותר מכל 54 יורשיו.
הפריים מיניסטר היה, כפשוטו, "השר הראשון". המלך שמינה את וולפול, ג׳ורג׳ הראשון, נסיך גרמני פרובינציאלי שלא ידע אף לא מלה אחת באנגלית, לא העלה בדעתו שהוא איפשר בזה את ניקוז כוחו הביצועי של הכתר אל הבית הקטן (יחסית) ברחוב דאונינג מס׳ 10.
הניקוז לא התרחש בן לילה. לבריטניה לא הייתה חוקה, ומה שקרה מ-1721 ואילך היה תוצאה של נסיבות משתנות ושל תקדימים. יעברו 150 שנה לפני שהכתר יאבד למעשה (אם גם לא להלכה) כמעט את כל סמכויותיו הביצועיות.
ראשון בין שווים
"השר הראשון" נועד להיות המוציא-לפועל של רצון הכתר. ג'ורג' השלישי, שהיה נינו של ג'ורג' הראשון, חשב את עצמו לראש הממשלה. הוא נהג לקבל את שריו, כולל את זה שתואר כ"פריים מיניסטר", בחדר ההלבשה שלו. זה מקור המונח "קבינט", שנכנס מאז לשימוש רחב.
150 השנים ראשונות עברו על הקבינטים הבריטיים במאבק נגד התערבותו של הכתר מצד אחד ונגד עודף פיקוח פרלמנטרי מצד שני. כך התפתחה התפיסה של "אחריות קולקטיבית": כאשר כל חברי הקבינט נושאים באחריות למעשי הממשלה, קשה לפטר חברים אינדיבידואלים. האחריות הקיבוצית חייבה את כל חברי הקבינט להיות בסוד העניינים.
ראש הממשלה היה יכול להשפיע על ההחלטות, אבל מחוץ למספר קטן של יוצאים מן הכלל, הוא היה "ראשון בין שווים". כך תיאר את הממשלה הבריטית הפרשן הרהוט והמפורסם ביותר שלה, וולטר באג'ט (Bagehot), שספרו "החוקה הבריטית" הופיע ב-1867.
זה כמובן השתנה במרוצת השנים. כוחם של ראשי ממשלה בריטיים עמד בסימן עלייה במאה ה-20, בהשפעת שתי מלחמות עולם. אבל בין המלחמות, דרגה של אחריות קולקטיבית הוסיפה להישמר, לפחות עד ימי מרגרט תאצ'ר. מעניין שאחריות כזאת הייתה מובנת מאליה בממשלות שראשיהן באו מן השמאל יותר מאשר בימין.
אולי זו אחת הסיבות שממשלה באמצעות קבינט התפתחה ביישוב היהודי עוד לפני הקמת המדינה. בן גוריון נהג להתלונן שהקבינט כופה עליו את רצונו ("בכייה לדורות", הוא קרא להחלטת קבינט אחת שהתנגד לה). נפילתו, ב-1963, הייתה במידה רבה נצחון האחריות הקולקטיבית. בשנים הבאות, בואכה מלחמת ששת הימים, ראש הממשלה היה במידה רבה יושב ראש ישיבות הקבינט. כוחו העיקרי של לוי אשכול נבע מכהונת שר הביטחון, עד שנאלץ לוותר עליה. לשכת ראש הממשלה הייתה מקום קטן ואינטימי. יעברו שנים רבות לפני שהיא תלבש ממדים נשיאותיים.
השבוע כנראה אין קושי לקבוע, שראשות הממשלה הנשיאותית מסתיימת, לפחות לפי שעה. אנחנו עומדים לצפות בשיעורים של אחריות קולקטיבית שלא היו כמותם מאז אמצע שנות ה-60. אמנם יש משהו לא סביר בראש ממשלה שאינו מנהיג את המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה שלו, אם כי בניגוד ללשון ההפלגה של מתנגדי הממשלה, כבר היו דברים מעולם. בבריטניה היה ראש ממשלה בתחילת שנות ה-30, שלמפלגתו היו רק 3% של מושבי הקואליציה שבראשה עמד. ברשימה נפרדת נתתי דוגמאות מאיטליה של סוף המאה שעברה.
חובבי טריוויה ישמחו לדעת, שב-1926 נשיא לטביה הטיל על רב אורתודוקסי, מרדכי נורוק, להקים ממשלת קואליציה של השמאל. נורוק אמנם הצליח, אם כי ויתר על הכבוד לעמוד בראשה. הוא היה אז מנהיג גוש המיעוטים בפרלמנט הלטבי. לימים כיהן כשר הדואר בממשלת ישראל והיה אפילו מועמד לכהונת נשיא המדינה.
בשבח האחריות הקולקטיבית
הפרדוקס של ממשלת ההפכים יכול אולי להיות לטובה. הוא יעניק הזדמנות לדבר בשבחה של אחריות קולקטיבית. אולי הממשלה הזו צריכה לשקול פרסום ספר לבן על שימוש לרעה בכוח בתהליכי קבלת החלטות.
מאז התחיל הסחף אל ממשלה נשיאותית בישראל. בבריטניה, ועדת חקירה גילתה, כי טוני בלייר, ראש ממשלה שרצה להיות נשיא, הסתיר מהקבינט מסמכים שהיו מגלים מה מופרכת הייתה ההצדקה לפלישה לעיראק, ב-2003.
ממשלה של שכנוע הדדי עלולה בהחלט לעלות על שרטון של שיתוק הדדי, אם חבריה לא יכירו בסכנות של הבאת האחריות הקולקטיבית עד אבסורד. אבל מהצלחתה של ממשלה כזאת עשויה לנבוע לא רק נוסחת שלטון חדשה, כי אם גם נוסחת דיון חדשה: חלופה להפקרות הרטורית של 26 השנה האחרונות.
ג'ימי קרטר, כאשר רצה להוכיח לאמריקאים שימי ווטרגייט חלפו לבלי שוב, הזמין את מצלמות הטלוויזיה לשדר את מלוא ישיבת הקבינט הראשונה שלו. אולי זה מה שצריך נפתלי בנט לעשות.