כל ארגוני מעונות היום המפוקחים נמצאים בבעיה קשה של כוח אדם / צילום: Shutterstock, PhotoMavenStock
בואו נקפיא לרגע את התמונה הזאת: ההורים הצעירים והמאושרים, בואו נקרא להם "משפחת ישראלי", עומדים לראשונה לשלוח את ילדם הפעוט לגן. כעת הם יושבים בסלון הבית, ומחליטים: "מחר מחפשים גן לחמודי, כדי שגב' ישראלי תחזור לעבודה". מחר הם יגלו שהגיל הוא אולי רך, אבל המצב קשה: הגן ליד הבית כבר עמוס בחמודים אחרים, בגן ברח' המקביל התפנה במקרה מקום - אבל שם עובדים רק עד 15:30, וגן שלישי באזור הוא מאוד יקר. ההורים האלה צפויים להתמודד לבדם מול השוק הפרטי כדי למצוא מקום לילד, או להסתפק בגנים פחות טובים, כי זה מה שיש. זה לא יהיה קל, וגם לא זול. תכף נחזור אליהם.
ממשלת שינוי תפסה את עמדות ההובלה, ואל מקום שרת החינוך נכנסה יפעת שאשא ביטון - "ידידת הגיל הרך", שותפה בחקיקה למען הסדרת הפיקוח במסגרות הגיל הרך, ומי שהוכיחה גם כראש ועדת הקורונה בכנסת, שהיא מסוגלת להוביל קו משלה - באומץ ובהתמדה. במקביל, אל תחומי "הנמל" של משרד החינוך, נכנסה אונייה מוזנחת, עמוסת בעיות ודלת תקציב, שנקראת "החינוך לגיל הרך". כמה דלת תקציב? אז ככה:
השקעת המדינה בפעוט ישראלי היא רבע מהממוצע במדינות ה-OECD, ונדרשים עוד 20 מיליארד שקל בשנה, כדי להביא את פעוטות ישראל לרמת ההשקעה שממנה נהנים פעוטות המדינות המתקדמות בעולם. עוד נתון מדאיג: כיום בישראל, רק 23% מהילדים (הרשומים למעונות המפוקחים) נהנים מסבסוד של המדינה, והיתר ממומנים בלעדית על ידי הוריהם. ומה לגבי הצוות בגן? מטפלת במעון מרוויחה 30% פחות מסייעת בגן עירייה, ומול תקן של מטפלת לכל 4 ילדים כפי שנהוג ב-OECD, בישראל יש מטפלת לכל 6 ילדים, ובמילים אחרות - 50% יותר צפוף.
שנים מדברים אצלנו על "היפוך הפירמידה", כלומר טיפול יסודי באנומליה הקיימת כיום, לפיה ככל שילד נמצא יותר בגיל שבו צריך להשקיע בחינוך שלו - כך מושקע בו פחות. הנתונים היבשים הם לא פחות ממדהימים: בסטודנט באוניברסיטה משקיעה המדינה 6,400 שקל בשנה, וככל שהגיל יורד, כך גם יורדת ההשקעה, עד שמגיעים לתחתית התחתית: הגיל הרך. שם עומדת השקעת המדינה על 450 שקל לילד לשנה. כולם מבינים שהפירמידה הזאת, שכבר שנים מסתכלת עלינו בפרצוף מהופך וכעוס - מחייבת אותנו לקחת את התחום ולהוביל אותו למחשבה מחדש. הרי מה שהגדולים סופרים בכסף, הפעוטות מרגישים ביחס, בתשתיות, בתנאים, במיומנות הצוות, או בניסיון המטפלות.
השרה הנכנסת יכולה להיות זו שמחוללת שינוי היסטורי ביחס לגיל הרך ולהפוך אותו באמת ל"ילד של כולנו". היא יכולה להיות זו שתוביל את שיפור תנאי הגנים והמטפלות, תרחיב את האפשרות לקלוט כוח עבודה מקצועי ומיומן, שתעביר למימון המדינה פעולות פיקוח שונות בגנים הפרטיים - שכיום מוטלים על ההורים, ושתאפשר הקמת מעונות מפוקחים נוספים שיספקו מענה לביקוש העצום. במילים אחרות: השרה הנכנסת יכולה להיות זו שסוף-סוף, לוקחת אחריות על מה שבאופן טבעי ולפי כל הגיון - היה אמור להיות באחריות המדינה.
נחזור אל התמונה שהקפאנו, אל משפחת ישראלי שבסלון, שהיא בעצם כולנו, או כמעט כולנו. כשנריץ את התמונה, מה צפוי לקרות? האם אותם הורים שמחפשים פתרון חינוך לילדם הרך, ימצאו את עצמם לבדם במשימה, או האם מדינת ישראל תהיה לצידם? המפתח לתשובה נמסר בימים אלה ליפעת שאשא ביטון, ולפחות אצלי, זה מעורר מחדש את התקווה שהפעם יהיה אחרת, ושהפעם אל הרצון הטוב תוצמד יכולת ביצוע, שתצדיק את ההבטחה לשינוי.
הכותבת היא יו"ר ויצו, המפעילה רשת של 183 מעונות יום