מה קורה לכלכלה כשראשי ממשלה ותיקים עוזבים / צילום: רויטרס, PA Udo Weitz
כלי התקשורת הישראליים והבינלאומיים ציינו בימים האחרונים שני שיאי כהונה ששבר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו: הוא היה ראש הממשלה הישראלי הצעיר ביותר בעת שמונה לתפקיד (בגיל 46) והוא היה ראש הממשלה הישראלי שכיהן הכי הרבה זמן - 15 שנה במצטבר, 12 שנה מהן בכהונה רצופה.
עם מעברו של נתניהו לאופוזיציה הוא מצטרף לשורה מצומצמת של מנהיגים שכיהנו מעל לעשור בדמוקרטיות פרלמנטריות. לרוב, התהפוכות הפוליטיות, היריבים מתוך המפלגות ודעת הקהל המשתקפת בתקשורת גורמים לחילופים תכופים בתוך המפלגות המייצגות את העם, ולכן אין הגבלת כהונה בדמוקרטיות כאלה, בניגוד למשטרים נשיאותיים.
בניסיון לשרטט ואולי ללמוד מההיסטוריה של מדינות מערביות שחוו עזיבה של מנהיג אחרי יותר מעשור בשלטון, ובהתמקדות בהיסטוריה הכלכלית שלהן, בחן גלובס שלוש מדינות, ראשת ממשלה אחת (מרגרט תאצ'ר בבריטניה) ושני ראשי ממשלה (הלמוט קוהל בגרמניה ופייר טרודו בקנדה), ושוחח עם מומחים על מנת להבין את ההשפעה של העזיבה עליהן.
גרמניה: הלמוט קוהל
האופוזיציה הוציאה לפועל את הרפורמות שהקנצלר נמנע לעשות
הגרמנים בימים אלה אוהבים את הקנצלרים שלהם לטווח-ארוך. היציבות של המערכת הפוליטית בגרמניה (מספר מפלגות קטן הנובע בין השאר מאחוז חסימה גבוה של 5%, שנועד להשאיר מפלגות ניאו-נאציות בחוץ), ואולי גם ההירתעות הגרמנית הבסיסית משינויים, הפכו אותה למדינה שבה ראשי ממשלה שוברים שיאי כהונה. כך היה עם קונראד אדנאואר (14 שנה) וכך היה עם אנגלה מרקל (15 שנה עד כה) וכך גם עם מי שהיה המנטור הפוליטי שלה - הלמוט קוהל.
קוהל עמד בראש הממשלה הגרמנית במשך 16 שנה, ושרד שלל שערוריות אישיות ופוליטיות עד שאולץ לפרוש ב-1998. עד אז, הוביל הקנצלר השמרני את ההליך של איחוד גרמניה מחדש, שהיה כרוך בהרס נרחב של התעשייה במזרח לשעבר, ולמעשה נחשב על ידי רבים כמעין "סיפוח" כלכלי מערב-גרמני שהשפעותיו ניכרות עד היום. הוא גם החליט לאמץ את האירו בעבור גרמניה והעמיק את השותפות הגרמנית באיחוד האירופי.
קוהל הפסיד למועמד הסוציאל-דמוקרטי גרהארד שרדר ב-1998, בין השאר בגלל המשבר הכלכלי שנוצר במזרח גרמניה ובשל המסים הכבדים שהוטלו על תושבי מערב גרמניה כדי לממן את האיחוד. הוא תיכנן להמשיך ולהוביל את המפלגה מהאופוזיציה, אך הייתה זו בת-טיפוחיו, אנגלה מרקל, שנאלצה לבצע "רצח אב" מטאפורי במפלגה השמרנית, כאשר יצאה נגדו ונגד שערוריית שחיתות ומימון בלתי חוקי במפלגה במאמר
שפרסמה בעיתון גרמני. כמה שנים אחר כך עלתה לראשות המפלגה.
אם הייתה לקוהל מורשת כלכלית כלשהי, הרי שהיא עברה מהפכה אחרי שהאיחוד הנוצרי-דמוקרטי הפסיד את השלטון. למרבה ההפתעה, היה זה דווקא הקנצלר הסוציאל-דמוקרטי שרדר שביצע רפורמות בתחום העבודה, הרווחה והמיסוי - ביניהן ליברליזציה מקיפה יחסית של שוק העבודה - הנחשבות עד היום לסיבה שגרמניה שמה מאחוריה את תדמית "האיש החולה של אירופה" והתקדמה לשגשוג הכלכלי של השנים האחרונות. שרדר קידם את הרפורמות, שכללו קיצוץ כואב בתשלומי האבטלה, אפילו במחיר פיצול המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ונגד עמדות איגודי העובדים שנחשבו לבסיס התמיכה שלה.
הרפורמות הקשות אולי גבו ממנו את השלטון, שאותו הפסיד למרקל ב-2005, אבל הקנצלרית נחשבת למי שקצרה את פירותיהן, וניהלה בחוכמה מדיניות שנמנעה משינויים נוספים ואיפשרה לגרמניה להפוך שוב לכוח כלכלי משמעותי.
בריטניה: מרגרט תאצ'ר
התאצ'ריזם התחלף בדרך ביניים שהובילה לצמיחה חזקה מאוד
מדיניות היד הקשה של מרגרט תאצ'ר, הגרזן שהניפה על חלקים גדולים מהתעשייה ועל איגודי העובדים הבריטיים, הפכו אותה לסמל לכלכלה ניאו-ליברלית ברחבי העולם, ויצרו את הפער הגדול הנשמר עד היום בין הכלכלות האנגלו-סקסיות כמו ארה"ב ובריטניה לבין "ריין קפיטליזם" גרמני, קפיטליזם קונטיננטלי או אפילו מודל מדינת הרווחה הסקנדינבי. הפרטה הייתה שם המשחק בבריטניה של שנות ה-80' תחת תאצ'ר, המסים ירדו, העבודה המאורגנת עמדה על הכוונת והאי-שוויון הכלכלי בממלכה המאוחדת זינק.
תאצ'ר עלתה לשלטון ב-1979 והחלה מיד בביצוע תוכנית כלכלית שמרנית מקיפה, שאותה לא היססה לבצע גם במחיר של עלייה באבטלה ואי-שוויון הולך וגובר. היא הודחה על ידי גורמים מתוך מפלגתה ב-1990, אחרי שכוחה הלך וירד והיא הסתבכה בשורת יוזמות בלתי-פופולריות בציבור. היא הצליחה לפעול למען בחירתו של יורשה המיועד ג'ון מייג'ור, שניסה בתחילה להמשיך את מורשתה הכלכלית.
"לא היה שינוי רב במדיניות הכלכלית תחת מייג'ור", אומר לגלובס פרופ' ג'ון ואן-רינן מה"לונדון סקול אוף אקונומיקס" (LSE), אבל מבחינת מדיניות אירופית, בניגוד לעמדה השלילית של תאצ'ר "הממשלה תחת מייג'ור פנתה לכיוון פרו-אירופי". לדבריו, "הטעות של מייג'ור הייתה מדיניות הריבית והמטבע שהסתיימו לבסוף בקריסה בערך הליש"ט וביציאה מה-ERM (European Exchange Rate Mechanism) ב-1992".
המשבר הכלכלי הזה, שזכה לכינוי "יום רביעי השחור", "העניק רושם של אי-יכולת כלכלית שהשמרנים לא התאוששו ממנה אף פעם". האופוזיציה, לדבריו, הבינה שהיא צריכה "דרך שלישית" בין השמאל הוותיק שתמך באיגודים ובממשלה רחבה, לבין הקפיטליזם החופשי של תאצ'ר. טוני בלייר, שהוביל רפורמה בשם זה במפלגת ה"לייבור" השכיל להיבחר על מצע זה.
"בדיעבד", מסביר פרופ' ואן-רינן, "אפשר לראות שהיו כמה אספקטים חיוביים לרפורמות של תאצ'ר, ובעיקר שוקי עבודה גמישים יותר, וכי היו כמה אספקטים שליליים, ובמיוחד אי שוויון הולך וגובר.
"אחרי 1997, כאשר בלייר נבחר, המחויבות מתקופת תאצ'ר לרפורמות שוק ולגלובליזציה נשארו, אבל היה דגש רב יותר על הקטנת העוני בעזרת תשלומי רווחה נדיבים יותר למשפחות ולמובטלים והפחתת האי-שוויון באמצעות שכר מינימום". בסך הכול, הוא מסכם, השילוב "עבד לא רע בשביל בבריטניה: בשלושת העשורים מ-1979 ועד 2007 התמ"ג הבריטי השיג, ובמקרים מסוימים אף עבר, את אלה של צרפת, גרמניה וארה"ב, אחרי עשרות שנים של ירידה יחסית".
פרופ' ואן-רינן מאמין כי אפילו בדמוקרטיות פרלמנטריות צריכה להיות הגבלת כהונה. "אני חושב שיש יתרון להגבלות כהונה. גברת תאצ'ר נשארה יותר משהייתה רצויה. אפשר לומר משהו דומה על בלייר, אחרי שלושה ניצחונות בבחירות. בשלב מסוים ההיבריס מגיע".
קנדה: פייר טרודו
עזיבת שלטון ששינתה פוקוס מחוקה ומשפט אל קידום הכלכלה
פייר טרודו נחשב עד היום לראש הממשלה המיתולוגי של קנדה, עד כדי כך שאפקט התהילה לה הוא זוכה סייע לבנו ג'סטין להיבחר לתפקיד ולכהן מאז 2015 כראש הממשלה. יותר מאשר בתחום הכלכלה, טרודו היה זה שניסה לאחד את החלקים דוברי הצרפתית והאנגלית של קנדה לכדי מדינה אחת, ולהיפרד בהצלחה מבריטניה תוך כינון מערכת פוליטית וחוקתית עצמאית.
ב-1979, אחרי 11 שנה רצופות בשלטון, מפלגת "הליברלים" שאותה הוביל טרודו ספגה מפלה בבחירות. זו הייתה רעידת אדמה בקנדה, אך היא לא נמשכה זמן רב, מסביר פרופ' דניאל בלאנד מהמכון לחקר ההיסטוריה של קנדה באוניברסיטת מקגיל. "הממשלה שהקימו היריבים מהאופוזיציה החזיקה חצי שנה בלבד, וטרודו שב לתפקיד ראש הממשלה".
"מהרגע שחזר לתפקיד", מפרט פרופ' בלאנד, "משברים גלובליים כמו משבר האנרגיה היו הרבה יותר משמעותיים מאשר מדיניות כלכלית עצמאית. טרודו ניסה להתמודד עם מחירי האנרגיה הגבוהים על ידי תוכנית חירום בלתי פופולרית, וכל תקופת כהונתו השנייה מ-1980 עד 1984 אופיינה בנושאים כמו גירעון הולך ותופח וסוגיות מקרו-כלכליות".
גם במקרה הקנדי, האופוזיציה שעלתה לשלטון עם עזיבתו של טרודו את הפוליטיקה ב-1984 ביצעה "מהפך" כלכלי. "הממשלה שעלתה לשלטון בראשות בריאן מלרוני מהמפלגה השמרנית הובילה שינוי משמעותי בכלכלה", מסביר פרופ' בלאנד, "בעיקר משום שחתמה ב-1988 על הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, מהלך שהמפלגה הליברלית של טרודו התנגדה אליו באופן עז". מלרוני, אגב, נחשב למי שהתייעץ בנושאים כלכליים גם עם ראש ממשלת בריטניה תאצ'ר ועם נשיא ארה"ב רונלד רייגן, כולם מהצד השמרני של המפה הפוליטית.
פרופ' בלאנד מפרט כי טרודו היה עסוק יותר בענייני חוקה ומשפט ואינטגרציה של חלקיה השונים של קנדה מאשר בתחום הכלכלי. "הכלכלה לא הייתה משאת נפשו, וייתכן כי הדבר השפיע לרעה על המדיניות הכלכלית במדינה", מסביר בלאנד.
בנוגע לשאלה אם המקרה מצדיק הגבלת כהונה של ראשי ממשלה, סבור פרופ' בלאנד כי לא צריכה להיות הגבלה שכזו, במיוחד במדינה השואבת השראה רבה ממערכת השלטון הבריטית. ובכל מקרה, השאלה אם ראש ממשלה תורם למדינה או פוגע בה בתחום מסוים, "תלויה בעיקר בזהות של ראש הממשלה".