לינוי אשראם באליפות העולם בהתעמלות אמנותית בבולגריה / צילום: Reuters, SPASIYANA SERGIEVA
משרד הספורט הוא לא מהחשובים בכל הקשור לתקציב: כ-800 מיליון שקל בלבד, 0.2% מתקציב המדינה, וזה פחות או יותר מה שמדינת ישראל חושבת על הספורט שלה.
מה יכול לעשות השר חילי טרופר בקדנציה השנייה שלו במשרד התרבות והספורט כדי לשפר את המצב? קודם כל, העובדה שהוא ממשיך במשרד היא דבר חשוב - הוא למד בשנה האחרונה להכיר את המשרד ובעיקר להבין שאין בו כסף משמעותי וגם לא יהיה. הוא בכל זאת השיג רשת ביטחון לקבוצות הספורט (130 מיליון שקל) שסייעה לצלוח את הקורונה ובעיקר החזיר בהצהרות החשובות שלו את המשמעות של ספורט עבור כולנו - הרגעת האווירה מזוהמת במגרשים.
עם זאת, טרופר יכול להוציא לפועל כמה רפורמות ותוכניות שישנו את תרבות הספורט בישראל. חלק מהן יכולות להזרים כסף משמעותי לספורט, וחלק רק נועדו להפסיק עיוותים של שנים. להלן שלוש נקודות לטיפולו של השר:
1. ביטול הטבות המס לספורטאים זרים
זה לא הכסף עצמו, הרי כמה מיליוני שקלים מכספי הספורטאים הזרים לא יעשירו את המדינה. זה פשוט עניין של צדק בסיסי.
מדינת ישראל הפכה את הספורטאים הישראלים לסחורה לא רצויה בארצם, בעיקר כי המיסוי עליהם גבוה. מאז 1998 תוקן החוק שקובע כי המס המרבי לספורטאי זר בישראל יעמוד על 25%. בפועל ההטבה הזאת משמעותית עוד יותר - ספורטאי חוץ זכאי לניכוי ממס של דמי השכירות ששילם או הוצאות לינה, וכן הוצאות על ארוחות עד תקרה מסוימת (הוצאות אלה מופחתות מההכנסה החייבת).
הטיעון ההיסטורי היה שמדובר בהטבה שנועדה לשפר את הספורט בישראל ולקרב אותנו לרמות האירופיות. אז התקדמנו לאירופה? האם עלינו לאיזה טורניר גדול בכדורגל? בפועל ספורטאים ישראלים יושבים על ספסל, וכדורסלנים זרים באים לסיבוב קצר שגורם לקבוצות להעדיף אותם בגלל שיעור מס נמוך יותר.
בענף הכדורסל יש כיום כמעט 30 אלף ספורטאים תחרותיים פעילים. כל ספורטאי רביעי במדינה הוא כדורסלן. בסיס הפירמידה הרחב הזה לא מייצר למעלה כלום, מאחר שכדורסלן הישראלי בוגר מפסיק להיות אטרקטיבי, מאחר שחל עליו מס מרבי של 50%. תוסיפו עוד עלויות פנסיה, ביטוח לאומי וכו' - ובאמת אין טעם להעסיק ישראלים.
הדרך ההגיונית ביותר היא לבטל באמצעות חוק ההסדרים הקרוב את הטבות המס ספורטאים זרים. זה כבר כמעט קרה כמה פעמים, ובסופו של דבר בגלל לחץ של בעלי קבוצות וראשי ליגות נפל.
פתרון ביניים יכול להיות כזה שיעמוד במבחן הנאמנות - בעלי קבוצות רואים רק הטבת המס ולא מעוניינים ביצירת שייכות של שחקן לקבוצה ומחליפים זרים כמו גרביים? אין בעיה, הטבת המס תתבטל רטרואקטיבית אם השחקן לא ישלים לפחות שתי עונות באותה קבוצה.
לפי דוח של מחלקת המחקר הכנסת בנושא המיסוי של ספורטאים זרים מ-2017, הטבות המס לספורטאים זרים ב-2015 ו-2016 נאמדו ב-10 מיליון שקל בשנה. כסף לא גדול אמנם, אבל יש כאן עניין של עשיית צדק. תנאי פתיחה שווים לכולם, ומי שטוב ימצא את דרכו לשחק.
אף כדורסלנית לא תרצה לעשות את כל הדרך מגיל 6-7 כדי לגלות בגיל 20 (אחרי שנאלצה לקבל במשך שנתיים שכר מקסימלי לחיילת של כ-4,000 שקל) שעל המשבצת שלה יש כדורסלנית זרה שנהנית ממיסוי נמוך יותר.
2. השקעה בתשתיות ופחות בספורטאים
מי שייקח לידיו את המלצות של משרד הפנים לרשויות המקומיות ולעיריות בנושא מתקני ספורט יראה שהפערים דמיוניים. האוכלוסייה בישראל גדלה משמעותית וגם בניית מתקני ספורט לא מצליחה לסגור את הפער. גם אם ילדים רוצים להתאמן, יש חוסר במגרשי כדורגל, באולמות כדורסל, במגרשי טניס, באולמות התעמלות. הפתרון שכולם התאהבו בו הוא "מגרש/אולם רב-תכליתי". פתרון שאומר - יש פה מתקן, עם תאורה, סלים, שערים, יאללה שחקו עליו מה שבא לכם.
אבל מה לעשות שיש היום בישראל כ-60 ענפים שונים שהמדינה מכירה בהם לצורכי תקצוב. חלק מהמתקנים אמורים להיות ייעודיים לענף מסוים. מי שרוצה מוזמן לצאת אחר הצהריים לערים השונות ולראות איך מתנהלים אימונים - באולם כדורסל המחולק לשלושה מתקיימים במקביל אימונים לשלוש קבוצות שונות בענף ההתעמלות.
במקום אחר בעיר אין אפילו אולם כזה, אז אחרי שנה של הסעות לצד השני של העיר ההורים מוותרים וכופים פרישה על הילד או הילדה. במגרשי כדורגל משחקים לרוחב ולא לאורך בגלל עומס של קבוצות שמתאמנות. המשמעות: נער שמתאמן כל השבוע לרוחב המגרש מגיע למשחק בסוף השבוע ומגלה שהמשחק מתקיים - לא ייאמן - על מגרש שלם לאורך. על בריכות שחייה, מגרשי טניס או ענפים מקצועיים, אבל פחות פופולריים, אין מה לדבר בכלל. בחלק מהרשויות המקומיות הפעילות תלויה בשאר הרוח של המדריכים - מי שיצליח לשים יד על פריקסט או מחסן ולהכניס אליו כמה מזרנים יוכל לייצר לעצמו תשתית לחוג ג'ודו.
הבעיה היא לא במתקנים המשמעותיים. יש תחושה שהמצב של מתקני הספורט במדינה הוא טוב, כי בעשור האחרון נבנו או שופצו כמה אצטדיונים ואולמות גדולים ומשמעותיים - אבל ברמת הבסיס, איפה לקיים אימונים, החוסר הוא נוראי.
למרות שהמדינה משקיעה מעל רבע מיליארד שקל בשנה על תוכנית המתקנים, חלק גדול מהעיריות לא מסוגלת לגשת לבניית מתקנים. לחלק מהן אין יכולת לשים את 30% הנדרשים מהן מעלות המתקן (חלקן במאצ'ינג), אחרות מוותרות בגלל מחסור בשטחים לבניית מתקני ספורט. לאחרות יש סדרי עדיפויות אחרים.
משרד הספורט חייב לפתח מנגנון יצירתי שיחייב עיריות להשקיע בתשתיות ספורט. להקטין משמעותית לתקופת זמן מסוימת את היקף המאצ'ינג של העיריות. ויותר חשוב - להחליט שהזרמת כסף לתשתיות חשובה לפחות בשנים הבאות יותר מהזרמת כסף לפעילות של קבוצות ולספורטאים. עד שלא יהיו בישראל תשתיות ספורט שסוגרות לפחות חלק מהפער - אין משמעות לכסף שמפזרים על ספורטאים.
3. פתיחת שוק הימורי הספורט
בישראל קיים מונופול הימורי ספורט של הטוטו ווינר. נכון להיום נותק הטוטו באופן מוחלט מהספורט, והכסף שהוא מייצר עובר ישירות לתקציב המדינה. בפועל זה לא לגמרי מדויק - על בסיס הכסף שהטוטו מייצר עבור המדינה, פחות או יותר באותו סכום (וקצת יותר) מתקצבת המדינה את הספורט בחזרה.
הבעיה עם הטוטו ידועה: העובדה שהוא מונופול, ובמקביל מופעל עליו פיקוח שמחייב אותו בשיעור רווח גבוה שיחזור למדינה ומצד שני בשמרנות על משחקים חדשים (הימורים תוך כדי משחק למשל), הופכים אותו ללא-אטרקטיבי עבור מהמרים. בצינור הלא-אטרקטיבי הזה מהמרים היום בהיקף של כ-3 מיליארד שקל בשנה.
כך נוצר מצב שהציבור מוצא את דרכו להמר במקומות אחרים. כמה כסף הולך על הימורים לא חוקיים? 5 מיליארד שקל, 10 מיליארד, 20 מיליארד. שלל מספרים נזרקו לאוויר בשנים האחרונות. לא משנה מה הסכום המדויק, כל אחד מהמספרים מראה כי הסכום בהימורים לא חוקיים עולה על זה שעובר בצינורות ההימורים החוקיים של המדינה.
עכשיו צריך להחליט מה עושים. אפשר להתחיל להפסיק לפחד מהמילה האיומה "הימורים". כן, אנשים מהמרים. הם עושים את זה בבורסה, בהשקעה בכסף וירטואלי, בכל מקום. הימורי ספורט הם לא דבר רע יותר או פחות ממכר מאשר כל הימור/השקעה אחרת.
בארה"ב נפתח ב-2018 בחסות החלטת בית המשפט העליון שוק הימורי הספורט שעד אותה שנה היה מותר רק בנבאדה. התוצאה: במקום שוק הימורים לא-חוקי בשווי עשרות מיליארדי דולרים בשנה, שפעל ב-49 מדינות לצד נסיעות הימורים חוקיות ללאס וגאס, התחילו המדינות לפתוח שעריהן למהמרים.
ניו ג'רזי הפכה תוך שנתיים למדינת הימורי הספורט של ארה"ב, והותירה את נבאדה מאחור. ויותר חשוב מזה - חברות הימורים, כדי להיכנס לשוק, התחילו לפרסם באצטדיונים ומשלמות לקבוצות ספורט עבור הסכמי חסות. כסף חדש נכנס לספורט המקצועני במיליארדי דולרים בשנה. וגם המדינות השונות התחילו ליהנות, ממש כמו נבאדה, מפעילות של בתי הימורים.
בישראל אנחנו תקועים בשנות ה-50. המדינה מפסידה את כספי המהמרים שהולך להימורים "שחורים". מה לעשות? לתת רישיונות למפעילים פרטיים של הימורים. אפילו לתקופת ניסיון של 4-5 שנים. לתת לווינר להתחרות בגופים הללו - הכסף שיישאר כאן מהימורים (שגם ככה מתקיימים) יילך לקופת המדינה וישקף מחדש את התקציב שהמדינה מעבירה לספורט. קבוצות ספורט יוכלו ליהנות מחסויות של חברות הימורים. אם המדינה לא נותנת כסף דרך תקציב הספורט לפחות שתיתן להתפרנס דרך הפחתה של חסמים.
מבחינה מיניסטריאלית צריך קצת אומץ להסביר איך פותחים, אלוהים ישמור, את שוק ההימורים או מאפשרים הימורים אטרקטיביים יותר. מצד שני, אין ספק שהכי קל לא לעשות.