גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

האם אנו מושפעים מהלחץ החברתי והמנהיגותי מכל הצדדים באופן שאיבד גבולות של מצפון אישי? / צילום: דוברות המשטרה

לאחר חזרת המשק לעניינים, כשאזרחי ישראל רואים את האור בקצה הקורונה, האור לו חיכינו בכיליון עיניים, חזרנו אט-אט לשגרת טרום קורונה של ארוחות חג משפחתיות וחזרה לעבודה. אך, כידוע, במדינת ישראל, הממוקמת בשכונה קשוחה במזרח התיכון, החזרה לשגרה כוללת גם את כל הנוגע להיבטים הביטחוניים. בתקופה האחרונה שפשפתי את עיני כלא מאמינה למראות מחול השדים שתקף את המדינה. מצב בלתי ניתן לעיכול, במסגרתו החל כדור שלג רווי שנאה וקיטוב להתגלגל למחוזות עליהם לא חלמנו. ערים שלמות שהיוו דוגמא וסמל לדו קיום מופתי בין העמים, הפכו באבחה לחלום בלהות.

השאלה המרכזית שעולה, בעיני, היא מהו הקטליזטור המרכזי להתפרעויות שחווינו? האם כבני אדם אנו מאפשרים לשנאה ולאלימות לשלוט בנו? האם הערכים עליהם חונכנו התבססו על חוסר כבוד הדדי? האם אנו מושפעים מהלחץ החברתי והמנהיגותי מכל הצדדים באופן שאיבד גבולות של מצפון אישי? כבני אדם, אנחנו מפחדים ודואגים. אך בכולנו קיים ניצוץ של תקווה שאת הפתיל שהצית את תבערת האלימות, ימיר ניצוץ הכמיהה של לחיות ביחד.

בלי הרקמה החברתית העדינה המאגדת בתוכה את הקבוצות השונות במדינה לא נוכל להמשיך ולחיות יחדיו. לאחר גילויי האלימות בערים השונות, קיים בי חשש כי המילים "יהודי" או "ערבי" יהפכו לשמות גנאי גנריים לשנאה ופחד. אחרי הכל, בחיי היום-יום אנחנו לומדים ביחד, עובדים ומטיילים יחדיו. כיצד ברגע אחד פלטת הצבעים השתנתה, ועטתה צבעי גזענות המהולים בפחד? או שמא הייתה זו פלטת הצבעים מאז ומתמיד?

 אין לנו מדינה אחרת

כדרוזית ישראלית מהחברה הערבית, שמאמינה ונאמנה למדינת ישראל, אני רואה בחומרה גדולה את מפגני האלימות הקיצוניים והאלימות התקשורתית, הפיזית והמילולית שהובילו אותנו לתהומות פילוג ושנאה קיצוניים שמשפיעים לרעה על חיינו המשותפים. אני תוהה מהיכן נובעת השנאה ששרפה כל חלקה טובה שהפכה מושגים של שותפות ודו-קיום לריקים מתוכן? כאזרחים שחיים זה לצד זה, אין לנו מדינה אחרת, המלחמה הסתיימה וכולנו תקווה כי הדברים יחזרו לשפיות בהקדם האפשרי.

ובאשר לשאלות הגדולות - כיצד ישפיעו האירועים על תמונת העתיד ומי ישלם עבור הנזק שנגרם? המציאות בחברה הישראלית היום מעידה על חוסר היגיון ושפיות משני הצדדים. הטיל שנופל לא מזהה ערבי או יהודי, אך מי שמשגר אותו יודע היטב לאן יגיע.

כולנו רוצים להתעורר מהסיוט שאוחז בנו ולקום אל מציאות של אהבה, הכלה, קבלת האחר וערבות הדדית. על מנת שהחלום יתגשם, יש לחלחל את הערכים הללו כבר מגילאים רכים למערכת החינוך, לא כמילים. במעשים. יש לדרוש שערכי סובלנות, אחווה וכבוד הדדי יהוו חלק מהיומיום החינוכי, החל ממערכות היחסים בין מטה ושטח, כלה בצוותי החינוך וכמובן בכל המתרחש ביומיום החינוכי עצמו, במפגשים בין קבוצות, בצורת השיח, במתינות שלנו ובמבט הצלול מול מה שרע ואסור.

בצל הפגיעה הקשה שחוותה החברה הישראלית כולה, אני חייבת להגיד שאני לא מאבדת התקווה אפילו לרגע, אלא שואפת ונושפת אותה בכל דקה ודקה בחיי. על כולנו, יהודים, ערבים, חילונים, דתיים וחרדים להתאחד יחדיו ולהציף את התקווה שפועמת בתוכנו על מנת שנוכל לפתוח דף חדש, כזה שימיר את צבעי הפיח והחושך בצבעים זוהרים של תקווה.

הכותבת היא מנחת יוזמות חינוכיות בחברה הערבית בקרן לעידוד יוזמות חינוכיות