פרופ' יובל אלבשן ושופט העליון בדימוס צבי טל / צילום: תמונה פרטית
את המסרון שבישר על מותו של אחד מענקי המשפט הישראלי, השופט צבי טל, שלח לי א'. האחרון, שנשלח לכלא ל-15 שנים על-ידי השופט טל כשישב בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוסיף: "אני גמור", וביקש שאעדכן אותו בפרטי הלוויה.
פגשתי אותו אחרי תוכנית מיוחדת שעשינו ברשת ב' עם השופט טל לפני שנתיים. "מדברים חירות", קראנו לתוכנית, ובמסגרתה סיפר השופט טל על הקושי לשלוח אנשים אל מאחורי סורג ובריח, ואיך גם ביחס לאלה שלא היה לו ספק באשמתם, רעדה לו היד כשחתם על גזר הדין, והוא ביקש את מחילתם.
השופט טל הזכיר אסיר אחד שהוא טרח לבקר מדי שנה כדי לראות מה מצבו (כמו את שאר אלה שהוא שלח למאסרים ארוכים, גם אלה שלא סלחו לו וסירבו ללחוץ את ידו כשהגיע לביקור באגפם), וסיפר כי אותו אסיר ביקש ממנו לדאוג לילדיו הפעוטים ולאשתו שנותרו חסרי כל, והוא - השופט טל - עשה זאת יחד עם בני משפחתו.
אחרי שידור התוכנית התקשר אליי א' והציג את עצמו: "אני הוא אותו אסיר, והשופט טל שינה את חיי", אמר. היום א' עובד כמחסנאי באחת הרשתות, סב לנכדים ומדי כמה חודשים מתקשר לשופט טל ומעדכן אותו במצבו, כפי שהתחייב בפניו לאחר שיצא מהכלא. "אתה יודע שבחגיגת בר-מצווה של בני, שהשופט עזר לממן, הוא השתתף כאורח, כשאני יצאתי לחופשה מיוחדת בשביל זה?... ישב בשולחן צדדי בצניעות ולא הסכים שאציג אותו לאחרים... אתה מאמין?", אמר.
בוודאי שהאמנתי. זכיתי להכיר את השופט טל מאז התמחיתי בבית המשפט העליון, והוא היה בדיוק כזה: אדם במלוא מובן המילה. עד היום אני זוכר את חיבוטי הנפש שלו בפרשת הביציות המופרות של רותי נחמני, שנדונה באותה שנה. השופט טל, כמו שאר עשרת השופטים שישבו לדין, נאלץ להיכנס לנעליו של בורא עולם ולפסוק מה גובר על מה - הזכות להיות הורה או החירות שלא להיות הורה. שאלה נוראה שמקפלת בחובה אינסוף דילמות. לבו יצאה למי שמבקשת להיות אם וגם למי שמבקש לא להיות אב. זה היה קשה במיוחד עבורו כמי איבד בעצמו את בנו יקירו משה הי"ד, שנפל במלחמת יום כיפור.
טל היה אדם והיה משפטן - ולא ראה הבדל בין השניים. גם כשהמערכת לא עשתה צדק בעיניו, שכן הוא האמין כי "אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", כפי שנהג לצטט. לכן למרות שעד ליומו האחרון לא היה לו ספק כי דמיאניוק הוא איוון האיום מטרבלינקה, בהרצאה שנתן לפני תלמידי הקמפוס החרדי שלנו לפני שלושה חודשים, לימד סנגוריה על בית המשפט העליון שסבר אחרת ממנו וביטל את גזר דין המוות שהוא וחבריו למותב גזרו. אם נעור בהם ספק, הם צדקו. זו הייתה חובתם לשחררו - אמר.
זו הייתה פגישתנו האחרונה. בעיניים עצומות, כשהוא מצטט בעל-פה פסקאות עדות שלמות ונתונים רבים, שיתף טל בתחושותיו כשופט שישב לדין במשפט דמיאניוק. כמו לא עברו קרוב ל-33 שנים מאז, זכר השופט טל כל עד שהופיע לפניו, כל זוועה שתוארה במשפט וכל הברה שהשתתקה באולם המשפט בבנייני האומה שאצר כל-כך הרבה כאב. בסיום דבריו פקח השופט טל את עיניו וביקש לסיים את השיחה בקריאת הקטע הבא מתוך פסק הדין שהוא חיבר:
"רוב פשעים שבעולם, יש להם מחילה. הזמן מקהה את הכאב, משכך את הרגש, והם מתיישנים. אדם שהיטיב את דרכו רבות בשנים, אין פוקדים עליו עוונות ראשונים. כך ברוב הפשעים. יצאו פשעים בבני אדם נרדפים בשואה, יצאו פשעים כלפי העם היהודי, פשעים כלפי האנושות ופשעי מלחמה. אלה - אין להם מחילה עולמית. לא מחילה שבחוק ולא מחילה שבלב. החוק - כאן ואצל זולתנו - מבטל את ההתיישנות על פשעים שכאלה. אין הזמן יכול להם, ולא לשר השיכחה שליטה עליהם. ביטול ההתיישנות על פשעים אלה, פירושו שיש לראות את הפשעים כאילו הם למעלה מן הזמן, כאילו עדיין טרבלינקה קיימת, ויהודים לרבבותיהם נחנקים באחד וזועקים מריאות קרועות. עדיין רותח בבורות דמם של עיירות מישראל, כדמו של זכריה הנביא. ועדיין איוון האיום עומד ומרעיל, עומד ודוקר, לא יישא פנים לזקן, ונער לא יחון. חותך שדיים ומבקע בטן, יורה בנער וקודח בבשר החי... אלף מיתות לא יכפרו על מעשים כאלה, אבל יד בשר ודם קצרה למדוד לנאשם כמידתו".
ויד הבשר ודם הזו אבדה למשפט הישראלי היום. תנצב"ה.
הכותב הוא דיקן הקפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו