מחאת בלפור. המטרה הושגה / צילום: הדגלים השחורים
"תהיו כחלונים ותמצאו פתרון", אמר נתניהו לשריו ביוני 2011, בהתייחס למחירי המזון העולים ואיתם הזעם הציבורי. נתניהו זיהה אז את הלך הרוח נגד הממשלה ברחובות תל אביב, שהתפשט משם לאזורים נוספים במדינה, אבל לא הצליח לעצור את הסחף.
האוהלים שהוקמו אז ברוטשילד היו התפאורה לקמפיינים של בחירות 2013: נאום בר אילן out, קיצוצים והעלאת מסים - in. הפוליטיקאים במרכז-שמאל גילו מלאי מנדטים אבוד באותו קיץ אצל ציבור מעמד הביניים, שהגיע לצעדות וגדש את הכיכרות.
ארבעה פוליטיקאים מרכזיים צמחו אז על רקע המחאה - יאיר לפיד, איציק שמולי וסתיו שפיר, כולם החלו את דרכם בכנסת ה-19. בינתיים, מחוץ למערכת הפוליטית, ביסס את מעמדו שר האוצר לעתיד משה כחלון, השר החברתי ממהפכת הסלולר, שיחזור עם מפלגה חברתית שתסחוף את ישראל. הקמפיין הראשון של לפיד אז היה "איפה הכסף", מאז לרבים מאיתנו צמד המילים הזה מתנגן בדיוק כמו שלפיד אמר אותו על במות בכנסים ובמהדורות החדשות.
לפיד הפך אז שר אוצר, והציב בראש סדר העדיפויות שלו תוכנית להורדת מחירי הדיור. במקביל, הח"כים החדשים שמולי ושפיר החלו את עבודתם כמחוקקים צעירים. שמולי הציב את נושאי הרווחה והחינוך בראש סדר העדיפויות שלו, רץ בין ועדות וקידם חוקים רלוונטיים. האחרונים הזכורים (לי לפחות) הם חוק הפיקוח במעונות היום וחוק המצלמות, שנועד למנוע התעללות בפעוטות. הוא גם בחר בתיק חברתי כשנכנס לממשלה הקודמת, אולם לא הצליח לממש את האג'נדה שלו במלואה. בניגוד לחברתו לסיעה סתיו שפיר, שרשמה לזכותה בעיקר הופעות מתוקשרות מוועדת כספים, שמולי, שעזב לאחרונה את המערכת הפוליטית, הותיר בה את חותמו.
כחלון, בכהונה של חמש שנים במשרד האוצר, רשם הישג עיקרי אחד בבלימת עליית מחירי הדיור, אבל לא בהורדה שלהם כמובטח, והוביל סדרה של הישגים, קוסמטיים בעיקר וקצרי-טווח (למעט הארכת חופשת הלידה, חוק שהובילה ח"כ רחל עזריה במפלגתו). אפילו כחלון, שהיה לגיבור התקופה ברוח החברתית שהביא עימו לכנסת, סגר רק לפני זמן קצר ג'וב קפיטליסטי למדי, כיו"ר חברת אשראי חוץ-בנקאי הנותנת הלוואות בריביות גבוהות במיוחד.
ורוח המחאה? מחירי הפירות והירקות הגבוהים בחודשים האחרונים, לצד מחירי הדיור שנותרו גבוהים מאוד, יכולים להיות התפאורה של מחאת ההמונים הבאה בישראל. אך אידיאולוגית אין בחוץ ציבור שמשתוקק להחליף את השלטון. מצביעי השמאל, שהיו הרוח החיה מאחורי מחאת 2011, השביעו אך לפני שבועיים ממשלה לרוחם, עם מרצ, העבודה ויש עתיד. אין להם סיבה לצאת לרחובות. מצביעי הימין ייצאו בהמוניהם רק כאשר הנושאים המדיניים יעלו על השולחן.
לפיד, שטבע את צמד המילים: "איפה הכסף", החליף אותו בצמד אחר: "באנו לשנות". למעשה, הנושאים המדיניים זזו הצדה לטובת בחירות סביב אג'נדה כלכלית ב-2013, עם עליית יש עתיד, ולאחר מכן, ב-2015, עם הופעת מפלגת כולנו - ומאז אזרחי ישראל הזיזו גם אותה מהשולחן לטובת נושא בוער אחר: ביבי או רק-לא-ביבי. תנועת המחאה הזו דווקא זכתה לקטוף את פירות החלפת השלטון, שלא כמו תנועת המחאה החברתית ב-2011-2013. עשור אחרי המחאה ועשור בפוליטיקה - יאיר לפיד הגשים מטרה: הוא הרכיב ממשלה והוא כמעט עומד בראשה.
המחאה החברתית הצליחה לשנות את השיח הפוליטי בישראל לתקופה קצרה. בכנסת ה-20 קודמה חקיקה חברתית ענפה, וחלקית גם בכנסת ה-19: גנים בחינוך חינם, פיקוח מעונות יום, הארכת חופשת הלידה ומחיר למשתכן הם רק חלק מפירות התקופה. אך היא לא השיגה יעדים אז במובן היסודי שקידמה המחאה: שינוי מדיניות מימין קפיטליסטי למדיניות שמאל חברתי, או במילים פחות מכובסות: החלפת השלטון. נתניהו נותר מאז עוד עשור בראשות הממשלה.
האם כעת, כשנתניהו הוא יו"ר אופוזיציה, ומרצ, העבודה ויש עתיד הן מחצית מהקואליציה, יקודמו ערכי השמאל בניחוח חברתי נדיב יותר? לפחות לפי ההסכמים הקואליציוניים - נראה שלא. יש לזכור גם את יתר מרכיבי השלטון: איש האוצר ליברמן ("אני לא מחלק מתנות"), ראש הממשלה בנט (תוכנית סינגפור) והרקע - היעדר תקציב מדינה זה שנתיים ושנת מגפה, שדורשים מדיניות ריסון כלכלי.
לא הרעיונות הכלכליים הם שקנו לשמאל את הניצחון בבחירות האחרונות ואת הרכבת הממשלה, אלא חילופי השלטון המובטחים, שבראשם הורדת נתניהו, ושיתוף פעולה שטרם נראה כמותו בין מפלגות הימין והשמאל, ועד למפלגה ערבית. ערכים כלכליים, ביטחוניים וחברתיים זזו הצדה, מודים חברי הכנסת בקואליציה החדשה. מה שגילה שמולי בממשלה הקודמת נוכח מגפת הקורונה, יגלו כבר בדיוני התקציב הקרובים לפיד, מיכאלי וזנדברג.
לרעיונות הנדיבים של השמאל הכלכלי יש יופי של קהל, ובצדק, ברחובות ובמחאות. שכר פנסיוני טוב יותר לקשישים וחינוך חינם מגיל לידה מפנים אט אט את מקומם לטובת ביטול מדיניות החל"ת, שכבר מעוררת זעם בקרב חלקים בשמאל.
או כמו שאמר אחד מחברי הכנסת אחרי שהפך לשר: לפעמים לצעוק מספסלי האופוזיציה ולהציע הצעות חוק בלתי אפשריות זה הרבה יותר סקסי מקבלת החלטות במגבלות תקציביות וקואליציוניות.