הניסיונות לעצב נרטיב של מחאה כושלת באים בעיקר מקרב מי שעדיין עושקים את הציבור ויודעים עד כמה המחאה הייתה אפקטיבית / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
אתחיל מקביעה ברורה: המחאה החברתית הייתה אירוע מכונן שהשפיע רבות על ההווה שלנו ושינה את מאזן הכוחות בין התאגידים הגדולים לבין הציבור הרחב.
בעת המחאה עבדתי בכנסת כעוזרת פרלמנטרית. צלם מעיתון מוכר תפס את הרגע בו ניסיתי להגיע למשכן עם הרכב המצ'וקמק שהיה לי. נחסמתי על ידי מפגינים בכיכר, אז פשוט ירדתי מהאוטו והצטרפתי אליהם. המחאה הייתה גם המחאה שלי, גם אני הייתי מתוסכלת ממחירי הדיור המשוגעים ומיוקר המחיה הכללי.
כמי שעבדה בכנסת לפני, במהלך ואחרי המחאה, אני יכולה להעיד שהמחאה הכניסה לכנסת הלך רוח חדש. פתאום כולם דיברו על "צדק חברתי" ועל מה הציבור רוצה, שיח שממש לא היה נפוץ קודם לכן. עד אז, בעלי ההון והתאגידים הגדולים היו היחידים ששיחקו במגרש הפוליטי, באמצעות שליחיהם הלוביסטים.
אי-אפשר לצפות ממחאה ציבורית לכתוב ניירות עמדה
יש הטוענים שהמחאה הייתה כללית ולא ממוקדת. לדעתי אי-אפשר לצפות ממחאה חברתית לכתוב ניירות עמדה ולהניח הצעות חוק. אך המחאה יצרה אווירה ציבורית שגרמה לחברי הכנסת והממשלה להפנות את תשומת ליבם לבעיות הכלכליות כגון ריכוז העושר בידי מעטים, חוסר תחרות ויחסי הון-שלטון. לראשונה מזה שנים רבות, מטוטלת הכוח נעה מצד התאגידים הגדולים אל הציבור הרחב.
יש דוגמאות למהלכים משמעותיים שלא היו קורים בלעדי המחאה: הרפורמה בסלולר שפתחה את שוק הסלולר לתחרות והורידה דרמטית את המחירים, חוק הריכוזיות שפירק את הפירמידות והפחית את הריכוזיות במשק, הרפורמה בבנקים בזכותה מוקם בימים אלה בנק דיגיטלי חדש לראשונה זה 50 שנה. לזכות המחאה ניתן לזקוף אף את הקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית ללווים הגדולים ("ועדת פישמן"), ששמה את הבנקים על הגריל בנושא התספורות שנעשו לציבור בגלל שורה של טייקונים שזכו ליחס מועדף.
כל המהלכים הללו אירעו תוך קונצנזוס פוליטי נדיר. הרפורמה בבנקאות עברה בכנסת ברוב של 64 לעומת 0. כך גם היה בכל דיוני ועדת פישמן. לא ראיתם אחדות מימיכם עד שלא חוויתם את התגובה חוצת המחנות ל"תספורת" שחטפנו לכספי הפנסיות שלנו בשל פשיטת הרגל של פישמן. מדב חנין מ"חד"ש" ועד בצלאל סמוטריץ' מ"האיחוד הלאומי". את שתי הדוגמאות הללו אני מכירה מאוד מקרוב כי קידמתי אותן באינטנסיביות כלוביסטית הציבורית הראשונה, אך הלקח הוא שכאשר ברור שהציבור נעשק במיליארדים, כשנחשף עד כמה מקורות ההון משועבדים לטובת בעלי הקשרים ולא הכישורים, אפשר גם אפשר שכל קצוות הקשת הפוליטית ישתפו פעולה.
בעלי הכוח נלחמים
המפץ הגדול של המחאה החברתית תרם לרצונם של אזרחים להשפיע על המערכת הפוליטית מעבר לפתק בקלפי, והוביל להקמת לובי99, הלובי הציבורי, הממומן במאת האחוזים באמצעות מימון המונים. אלפי אזרחים שנותנים כל חודש סכום קטן לבחירתם, ועושים זאת כי הם מבקשים גוף שימשיך יום אחר יום את המאבק כנגד העושק של האזרח הקטן על ידי הטייקונים והתאגידים הגדולים.
עד כאן הצד המשמח. אך המטוטלת היא נצחית ותמיד מנסה למשוך חזרה, ובעלי הכוח לא מפספסים הזדמנות לנסות להחזיר לעצמם את כוחם. בכל אחת מהדוגמאות שנתתי לעיל, הסלולר, הבנקים, הריכוזיות והפסקת ההלוואות על חשבוננו לטייקונים, אנו חווים את ההכרח להילחם על יישומן או להגן על צעדי התיקון כדי שהגלגל לא יחזור לאחור.
אנו חווים כל העת סכנה מוחשית לאינטרסים של הציבור, בין היתר בשמירה על כספי הפנסיות שלנו, קבלת תמלוגים ממשאבי הטבע כמו ים המלח או הגז, מלחמה בקשרי הון שלטון, ריכוזיות, מונופולים ושקיפות. בכולם בעלי ההון וקבוצות האינטרס פועלים כנגד הציבור הרחב.
בזכות המחאה והרשתות החברתיות מקבלי ההחלטות יותר רגישים היום לקולו של הציבור, אך הוא עדיין לא נשמע באופן אוטומטי סביב השולחן. הממשלה והכנסת צריכות תזכורת מתמדת לא להיכנע ללחצים של בעלי האינטרס ולעמוד על זכויותיו של האזרח הקטן, והלובי הציבורי שם בדיוק בשביל זה.
רבים מהנושאים מורכבים ומצריכים ידע והתמקצעות גבוהה, כשלצד השני יש אין סוף כסף למיטב המומחים, עורכי הדין והלוביסטים. אך אין ברירה אחרת. למרות משאלת לב של בעלי הון ותאגידים רבים, ולמרות ניסיונות ההתשה, יש ציבור רחב מאוד שהתעורר ולא מוכן שימשיכו לעשוק אותו. הניסיונות לעצב נרטיב של מחאה כושלת באים בעיקר מקרב מי שעדיין עושקים את הציבור ויודעים עד כמה המחאה הייתה אפקטיבית. כדאי שיפנימו - אם לא תהיה הוגנות בכלכלה, זה רק עניין של זמן עד שנצא שוב לרחובות.
הכותבת היא מנכ"לית "לובי 99" והלוביסטית הציבורית הראשונה