שר האוצר אביגדור ליברמן / צילום: דוברות משרד האוצר
"אנשים לא מבינים שאנחנו שחקן קטן במשק גלובלי עולמי והכל כלים שלובים. אם אנחנו נשתולל בגירעון, יחס חוב-תוצר, הוצאה, אז בסופו של דבר נתחיל לחטוף דוחות שליליים מקרן המטבע, מה-OECD, מהפורום הכלכלי העולמי, ואחרי שנחטוף דוחות שליליים מכל המוסדות האלה, אז חברות דירוג האשראי יתחילו להוריד את הרייטינג של ישראל, נראה עליית ריביות ומכאן הדרך לאבדן שליטה על כלכלת ישראל קצרה מאוד".
● הוויכוח הלוהט בין האוצר לבנק ישראל: איך לממן את ההשקעות בתשתיות
זה היה התרחיש המסוכן שבאמצעותו הסביר השבוע שר האוצר, אביגדור ליברמן, מדוע הוא דוחה את הקולות שקוראים לחשיבה מחודשת על היעדים התקציביים של ישראל. ליברמן, שאמר את הדברים בכנס אלי הורביץ לכלכלה ולחברה של המכון הישראל לדמוקרטיה, כיוון להצעות להשתמש בגירעון כדי לממן השקעה בתשתית. השקעה שאמורה להוביל לצמיחה מואצת.
ליברמן מתכוון, כנראה, לתוכנית הצמיחה שהציגו בשבוע שעבר חוקרי מכון אהרן במרכז הבינתחומי הרצליה, אבל אולי גם לאחד המתווים התקציביים בתוכנית שהציג בנק ישראל. בשני המקרים, יש נכונות לממן השקעה בתשתיות באמצעות עלייה (מסוימת) בחוב.
אלא שגם אם במקומות אחרים בעולם יש נכונות גבוהה יותר להישען על מימון בחוב, וגם אם יחס חוב-תוצר של 60% כבר לא נראה כמו מספר מקודש, הרי שלפי ליברמן, זה לא רלוונטי אלינו. אנחנו לא ארצות הברית או בריטניה, ו"צריך לדעת את מקומנו".
אבל האם הסיכון הזה, של הורדת דירוג ומשבר חובות, הוא התרחיש המפחיד היחידי שניצב בפנינו? התשובה היא לא.
מאיפה יגיע הכסף
הרי כמו שליברמן בעצמו אומר, "בתחום התשתיות והפריון אנחנו נמצאים מתחת לכול ביקורת". גם הוא מצהיר ש"חייבים" להשקיע בתשתיות. וכפי שעלה מהנתונים שהציג בכנס נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, לא רק שישראל לא מדביקה את פער הפיריון ממדינות אחרות - הפער מתרחב.
זה סיכון שיותר קשה לתפוס: הסיכון שרמת החיים שלנו בעתיד תהיה נמוכה משהייתה יכולה להיות. שלא נגשים את הפוטנציאל שלנו. אבל האמת היא, שלא מדובר בתרחיש עתידי. כל מי שעומד בפקקים, או שהאינטרנט שלו מקרטע, יכול להבין למה הכוונה.
גם ליברמן, כאמור, מכיר בצורך בהשקעות. אז מאיפה יגיע הכסף? הוא מדבר בין היתר על שיתוף נרחב של המגזר הפרטי, ובעיקר של המוסדיים, שכבר היום משקיעים בחו"ל מחצית מהכספים החדשים שזורמים אליהם.
נגידת בנק ישראל לשעבר, פרופ' קרנית פלוג, שדיברה בהמשך הכנס, הביעה גם היא חשש מגידול בחוב. אבל פלוג הביעה גם סקפטיות מסוימת לגבי היקף מימון ההשקעה בתשתיות על ידי כספי הפנסיה, למרות שזה כיוון חיובי, כהגדרתה. בין היתר, היא הזכירה שהמוסדיים מחויבים בסופו של דבר לחוסכים. קיצוץ דרמטי בתקציב הביטחון היא לא רואה. לשיטתה, לא יהיה מנוס מהעלאה במיסים.
גם בנק ישראל, בתרחישים שהציג בכנס הנגיד ירון, מדבר על העלאת מסים מסוימת. אחד התרחישים שהבנק מציע הוא העלאת מסים וקיצוצים בהוצאות אחרות כדרך לממן רפורמות והשקעות. תרחיש אחר מציע תמהיל של שליש חוב, שליש מסים, ושליש בקיצוצים. (כשמדברים על קיצוצים צריך לזכור נתון שעלה מוקדם יותר בהרצאת הנגיד: גם ככה ההוצאות האזרחיות בישראל נמוכות).
אלא שליברמן, מצידו, הבטיח "מדיניות אחראית בלי גזרות ובלי מסים". לכאורה, הוא פוסל על הסף חלק משמעותי ממקורות המימון האפשריים. אם כי, צריך לציין שליברמן כן הזכיר אפשרויות לביטול פטורים שונים, וגם הצהיר שישראל תיישר קו עם מס פחמן עולמי או עם מס חברות מינימלי עולמי, כשאלה יבשילו.
האם התשתיות ישלמו מחיר?
נניח, לצורך העניין, שאכן לא יועלו מסים לצורך השקעה, שהסקפטיות לגבי מימון מהמוסדיים תתברר כמוצדקת, שלא תהיה נכונות להשתמש בחוב כדי לממן תשתיות, וגם לא יהיו קיצוצים נרחבים שיממנו את ההשקעות (וכאמור, לא ברור אם קיצוצים כאלה הם רעיון טוב). מאיפה יגיע המימון?
אז נכון, צריך להביא בחשבון את האפשרות שמדובר בהפגנת קשיחות מצד שר אוצר חדש כעמדת פתיחה לדיונים על התקציב ואולי גם עסקת חבילה במשק. וצריך גם לוודא שהדיון בהשקעות לא יתגלגל לנכונות להגדיל את הגירעון עבור סתם הוצאות שוטפות (חשש שאותו הדגיש באזני גלובס פרופ' עומר מואב, בעברו יו"ר הפורום המייעץ לשר האוצר, שדווקא כן תומך ברמה העקרונית בהשקעה בתשתיות באמצעות חוב, גם אם היה מעדיף שהמימון יגיע מקיצוץ בהוצאות אחרות).
ובכל זאת, בשורה התחתונה עולה החשש שההשקעות הדרושות פשוט לא יקרו. זה החשש שהביע פרופ' רפי מלניק, המשנה לנשיא הבינתחומי הרצליה, בכנס מכון אהרן בשבוע שעבר. לדבריו, "אין מחיר פוליטי לוויתור על תשתיות - זה קל בטווח הקצר. אבל כשמחברים את הטווחים הקצרים, מקבלים טווח ארוך".
הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הזכיר שבטווח הארוך כולם מתים, ומלניק הציע פראפרזה: "בטווח הארוך נהיה עניים". זה בעצם הסיכון שטמון בשילוב של הרצון לדבוק בקו שמרני של אחריות תקציבית, מצד אחד, ולא להעלות מסים, מצד שני.
משבר חובות הוא לא הסיכון היחיד שצריך להפחיד אותנו. אנחנו צריכים לחשוש גם מפספוס ההזדמנות לשדרג את רמת החיים של כולנו.