בית הדין הרבני בתל אביב / צילום: Shutterstock
רבות כבר דובר על פסק הדין בדיון הנוסף בעניין "הבוגדת" שפרסם בג"ץ בשבוע שעבר, אך יש נקודה אחת שטרם הודגשה כראוי. כזכור, בג"ץ הפך את הקביעה של בית הדין הרבני הגדול (שלאחר מכן אישר גם בית המשפט העליון), שלפיה אישה שבגדה בבעלה אינה זכאית למחצית מהזכויות בבית המגורים המשותף שלהם.
ברור לחלוטין שפסק הדין של בג"ץ הוא תיקון מבורך לעוול המשווע שגרם פסק הדין הקודם בסוגיה, שהמסר שיצא ממנו עמד בסתירה בוטה לכל היגיון בריא ולערכי הבסיס עליהם מושתתת החברה בה רובנו חפצים לחיות. אולם אפילו חשוב מכך, פסק הדין של בג"ץ בדיון הנוסף עשוי לשמש דווקא כגלגל הצלה לבתי הדין הרבניים, שסובלים בשנים האחרונות מאובדן אמון הולך וגובר מצד חלקים נרחבים מאוד בציבור הישראלי, בין היתר נוכח פסיקות מקוממות כגון זו שנהפכה כעת בבג"ץ.
בפסק הדין שהתקבל בדעת רוב של 6 שופטים מול 3 מתנגדים, הבהיר בג"ץ את מה שפעם היה מובן מאליו, אך בעת האחרונה מעט היטשטש בפסיקותיהם של חלק מבתי הדין הרבניים - והוא שההלכה הפסוקה מחייבת את בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים בהתאם לדין האזרחי החל במדינת ישראל. זאת, לאור העובדה שהרכוש של בני הזוג אינו חלק מענייני הנישואים והגירושים, שעליהם חל בישראל הדין הדתי.
פערים בין תפיסות העולם
את חשיבותה הבאמת קרדינלית של הפיכת פסק דין "הבוגדת" ניתן להבין אך ורק על רקע ההתפתחות המתמדת והתמורות שחלות לאחרונה בדיני המשפחה בישראל. במציאות שבה בהתאם להלכות חדשות יחסית של בית המשפט העליון, מעניקים בתי המשפט לענייני משפחה מקום נכבד יותר מאי-פעם לעקרונות מהותיים ובסיסיים כמו למשל עיקרון השוויון - הולך ומעמיק הפער בין תפיסת העולם השמרנית והארכאית במידת מה של בתי הדין הדתיים (הרבניים והשרעיים) לבין התפיסה הפלורליסטית והליברלית שמאפיינת את מערכת המשפט האזרחית בישראל.
בפסיקתו, בג"ץ השיב את הסדר על כנו. בה-בעת, הוא גם עצר, לפחות באופן זמני, את ההתרחקות של שתי מערכות הדינים הללו האחת מהשנייה. בג"ץ שלח צפירת הרגעה שהדהדה היטב בקרב חלקים גדולים מאוד בציבור הישראלי, הן יהודים והן מוסלמים, שאינם מעוניינים שהדין הדתי - שממילא הוא הדין המחייב אותם בעל-כורחם בכל הנוגע לנישואים וגירושים - יחלחל גם ליתר תחומי החיים שלהם.
אין חולק כי פסק הדין בדיון הנוסף נועד בראש ובראשונה להגן על זכויותיהם של הבאים בשעריהם של בתי הדין הדתיים. לכך יש להוסיף כי באופן טבעי אך ודאי שלא מוצדק, בבתי הדין הדתיים לא תמיד מתקבלות פסיקות המתייחסות לגברים ולנשים באופן שוויוני.
בג"ץ מסמן את גבולות הגזרה
סיכום הדיון בנקודה זו יהיה טעות. גם אם ברור שלא זו הייתה תכליתו העיקרית של בג"ץ, הרי שהלכה למעשה הוא סייע רבות גם לבית הדין הרבני עצמו, כשסיפק לו סולם לרדת איתו מהעץ הגבוה אליו טיפס בפסיקתו ששללה זכויות מהאישה לאור בגידתה בבעלה.
המסר הזה משדר לציבור שתמיד יהיה פה מי שישמור עליו מפני חדירת הדין הדתי גם לתחומים שבהם כבר נקבע מפורשות בעבר כי אין לו תחולה. הפעם מדובר בעניינים רכושיים, אך מחר יכולים להיות גם עניינים אחרים העולים מתוך התיקים שמגיעים לבתי הדין הדתיים.
על אף שאני מניחה שדייני בית הדין הרבני הגדול לא ממש שמחו נוכח הפסיקה של בג"ץ, אני סבורה כי דווקא הם יכולים לחוש כי יצא הפסדם בשכרם. כל עוד בג"ץ מסמן לבתי הדין הדתיים את גבולות הגזרה באופן ברור, לבאים בשעריהם יהיה קל יותר לתת בהם אמון.
כל מערכת משפט נשענת בראש ובראשונה על מידת הלגיטימציה שלה, כשהאמון הציבורי הוא הנדבך העיקרי שבונה אותה. לכן, אני סבורה כי גם בבתי הדין הרבניים יכולים להביע שביעות-רצון מההחלטה, שיכולה לשמש להם כגלגל הצלה בתוך המים הסוערים בהם הם מנווטים.
הכותבת היא עורכת דין ומגשרת בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה וגירושים