יפעת שאשא ביטון / צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ
אירועי האלימות הקשים שהתרחשו כאן בחודשים האחרונים הם תזכורת כואבת לנפיצות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולסכנה הגדולה שטמונה בניסיונות "לנהל את הסכסוך" או להשאיר אותו על אש קטנה. הם מזכירים גם שלא ניתן לתחום את הסכסוך בשטחים הכבושים - התפשטות האירועים האלימים גם ליפו, לוד וערים מעורבות נוספות היא עדות לכך שמדובר בשסע עמוק שמשפיע גם על מערכת היחסים בין יהודים לבין ערבים-פלסטינים אזרחי ישראל.
האירועים גם חשפו את העובדה שחלק גדול מהציבור היהודי לא מצליח להבין את האופן בו האירועים נתפסים בעיניים פלסטיניות, בין היתר משום שרוב הציבור היהודי בישראל, אינו דובר ערבית, ולכן כמעט שאינו נחשף לחוויות, עמדות ולדעות של הציבור הערבי-פלסטיני, אלא רק דרך תיווך חלקי, ולעיתים מעוות של התקשורת בעברית. העובדה הזו, מעצימה את המתח ותורמת להתגברות האלימות. בעוד שידיעת השפה הערבית היא רק רכיב קטן במכלול הסבוך והמורכב של הקונפליקט, הרי שזהו רכיב שיש בכוחנו לעצב ולשנות אותו עוד בטווח הקרוב ובעתיד הנראה לעין, ושתיקון שלו יכול לתרום ולקדם גם פתרונות לסוגיות הסבוכות והחמורות יותר.
ידיעה והבנה של השפה היא פתח להבנה של תרבות, של היסטוריה ושל פוליטיקה. היא הבסיס ליצירת יחסים של שכנות וחברות שמבוססים על כבוד, הדדיות ושאיפה לשוויון, במקום יחסים בין זרים שמבוססים על פחד, גזענות ושאיפה לבסס עליונות. ידיעת השפה היא הפתח לדיאלוג שבכוחו להביא לגיבוש הבנות והסכמות בין אנשים ובין עמים.
נכון להיום הוראה ולמידה של השפה הערבית נמצאת נמוך מאוד בסדרי העדיפויות של משרד החינוך. ממחקר שביצענו בעמותת סיכוי עולה שפחות מעשירית מהיהודים בישראל יודעים ערבית, ופחות מ2% יודעים ערבית בזכות הלימודים במערכת החינוך. וזה לא במקרה. למשרד החינוך פשוט לא מספיק חשוב שבוגרי מערכת החינוך העברית ידעו ערבית, וזה בא לידי ביטוי בכל הרבדים של המערכת.
המחקרים שביצענו מראים שמשרד החינוך לא משקיע מספיק בעידוד ילדים ללמוד ערבית, לא מנהל מעקב שיטתי אחר כמות הלומדים ולא קובע יעדים וסולמות מדידה לרמת ההישגים הנדרשת בתחום. אבל הכשל מתחיל עוד לפני ההתנהלות בכיתות ובמסדרונות בית הספר. במערכת החינוך קיים מחסור גדול במורים לערבית, ולא קיימת מגמה של סגירת הפער, ובנוסף לכך, באופן אבסורדי, השפה הדומיננטית ברבים ממסלולי ההכשרות של מורים לערבית, השפה בה מתנהלים רוב השיעורים ומוגשות המטלות, היא עברית.
את המציאות העגומה הזו צריך ואפשר לשנות כבר היום. לפני כמה שנים, בהוראת שר החינוך, נרתמה כל מערכת החינוך לקדם הוראת ולמידת מתמטיקה ברמה גבוהה. האתגר הגדול של שרת החינוך הבאה הוא לייצר שינוי מערכתי בהוראת הערבית בחינוך העברי, ולהעלות באופן משמעותי את מספר בוגרי מערכת החינוך שדוברים, קוראים ומבינים ערבית ברמה גבוהה שמאפשרת תקשורת יומיומית.
הפתרונות כבר קיימים ונמצאים על השולחן - כך למשל, ניתן לשים דגש גדול הרבה יותר בתוכניות הלימוד על הקניית מיומנויות תקשורת יומיומיות בכתב ובעל פה בערבית, לעודד מורים להשתמש יותר בשפה הערבית כשפת הוראה (בדומה לנעשה באנגלית), ולהגדיר שתתבצע בחינת סף בערבית מדוברת לסטודנטים להוראת ערבית כתנאי לקבלת רישיון להוראה. בנוסף, יש היום אלפים רבים של מורים ערבים שמחפשים תעסוקה (בין 5,000 ל-15,000 לפי הערכות שונות), מתוכם לפחות 900 מתמחים בהוראת ערבית. ניתן לבצע השמות שלהם בבתי ספר עבריים, ולאפשר לחלקם האחר מסלולים להסבה להוראת ערבית.
כל הפתרונות האלה ניתנים ליישום באופן מיידי. אך כדי שהם יקרו דרוש שינוי יסודי בסדר העדיפויות של משרד החינוך. דרושה שרת חינוך שתציב גבוה על סדר היום של המערכת את שיפור הוראת הערבית בחינוך העברי. שתגדיר למערכת יעד ברור להגדלת מספר המורים לערבית, למספר התלמידים בעלי הבגרות בערבית ולשיפור איכות ההוראה בתוך 3 שנים, ושתרתום את כל המערכת לעמוד ביעדים האלה. להיות "אומת סייבר", להשקיע במתמטיקה ומדעים לספק כלים לדור הבא של יזמי ועובדי ההיטק זה חשוב. אך להצמיח את דור העתיד שתהיה לו היכולת להכיר, להבין ולתקשר עם העם הפלסטיני ועם החברה הערבית בישראל, שהיא חלק אינטגרלי ממנו, זה דיני נפשות. הבנת השפה הערבית לבדה לא תפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך מציאות שבה בוגרי מערכת החינוך העברי ידעו לדבר ערבית תייצר בטווח הרחוק מרחב הזדמנויות חדש ואחר לחלוטין לעשות זאת, ובטווח הקרוב יותר תפתח פתח לחברה משותפת ושוויונית בין ערבים ויהודים בישראל.
הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל